בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוטי דיכנה לא חברה 
 
 מאריאן פיית`פול   
 
מיכאל רורברגר

מיכאל רורברגר נכנס לדיכאון מהנשים של שנות השישים, ויצא ממנו רק בזכות הווקאליסטית המעולה של אלילי הנו-מטאל החדשים, אוונסנס

 
 
 
 
 
 
 
 
 

נשים עושות סיקסטיז

עשרים שירים, תשע עשרה זמרות (מאריאן פיית'פול מופיעה פעמיים). זה אמור היה לעשות לי טוב על הלב והביא לי את הדיכי. אוסף של נשים, זמרות משנות השישים, ששרות שירים משנות השישים (אם תבחנו טוב את האותיות הקטנות, תמצאו גם קצת חמישים וקצת שבעים. לא נורא).

"אתה תאהב את זה", אמר לי העורך, ובאותו הרגע בא העצב לעיני. קודם כל העצב הנוסטלגי. זה תמיד הולך ביחד. נוסטלגיה ועצב, עצב ונוסטלגיה. פעם היה טוב יותר. פעם היה יפה יותר. הו, הימים הטובים והיפים. זה מסגיר את הגיל. אתה מתחיל לשחזר רגעים מן העבר, זה מוביל אותך למראה, בוחן את שערות השיבה שבראשך ועוד כמה דברים שנעשו בהם מטאמורפוזות גיליות. זה מזכיר לך את הג'וינט הראשון שעישנת עם מאמא קס ואת הנשיקה הראשונה עם סנדי (החברה הקנדית שלי).

אז הכל היה יפה כל כך, תמים כל כך, עצוב כל כך. כשפגי לי שרה את "ג'וני גיטאר", בא לבכות, כבר אז, גם עכשיו; וכשברנדה לי שרה על בדידותה העוטפת ("All alone am I"), לא נותר לך אלא להזיל דמעה נוספת, והנה מצטרפות הדמעות זו לזו, דמעות של יופי (כי כל השירים יפים), דמעות של נוסטלגיה ודמעות של שותפות לגורל.
 

יש המון

האמת שיש המון אוספים כאלה, וכשמדובר בשנות השישים, יש עוד יותר המון; ההילה של הסיקסטיז לא תדעך במהרה, והפוטנציאל המסחרי של אוספים שכאלה תמיד עובד לטובת מי שהוציאו אותם, כי מי לא ירצה להזכר ולהזכיר לילדים שבבית את השירים של פעם, ומי לא ירצה לעשות לעצמו חיים קלים ולשמוע במכה אחת, זו לצד זו, את הלן שפירו, ולולו, ומאריאן פיית'פול, ודאסטי ספרינגפילד ואפילו גם את דוריס דיי ופאטסי קליין. כולם - נכון?

האמת שלא תמיד נכון, ולא כולם. כי לפעמים, אחרי 55 דקות של קיטש זורם, המוח הופך לעיסה מטוגנת של נהנתנות נמרחת, ואז מגיע רגע המיאוס, עייפות החומר וכו'. וכמה הרבה קיטש שזורם כאן, "קיטש מי האני האני קיטש מי" (אוי סליחה), "ג'וני גיטאר" (אני מת על השיר הזה), "כשהדמעות זולגות", "טו סיאאאאאאאר ווית' לאב" (ותנחשו מי שר מה). אחרי שטיפה שכזו, מתחשקת לך איזושהיא אתנחתא קטנה, אולי איזו ג'ניס ג'ופלין לרפואה, אולי איזו גרייס סליק פסיכדלית, אולי, נו טוב, זה לא אומר שהאוסף הזה לא טוב, הוא כן, הוא אפילו מצויין, נשמע לפעמים כמו תוכנית רדיו טובה, כמו עוד אוסף של הסיקסטיז.
 

נ.ב.

ואיפה מלאני בכל הסיפור הזה? (להוריד ולצרוב את "Lovin baby girl" או את "Candles in the rain"). היא חסרה לי. מאוד חסרה.
 
 

ועוד אשה

אמי לי היא הזמרת של אוונסנס (Evanescence). היא יפה כמו בובה (לפחות על פי העטיפה), היא מהיום ולא מהסיקסטיז (כולה בת עשרים) וחוץ מזה, יש לה קול מדהים. עוד דבר - יש לה להקת רוק כבד ברקע. זהו זה. אוונסנס (יענו העלמות) עושים רוק כבד חדש, או כפי שמכנים זאת בלעז נו-מטאל, וכמעט כולם משווים אותם ללינקין פארק. לצערי (או לשמחתי, תלוי בנסיבות), לא יצא לי עד היום לשמוע אלבום של הלינקין המדוברים, כך שלא אשווה.

מה שכן, לאוונסנס יש כוח, וכשאמי פותחת את הפה והגיטרות רוצחות את האוויר שמסביב, קשה להתעלם ממה שקורה כאן. בגלל זה הם כבר מוכרים מיליונים, ותופסים את דופקי הראשים האמריקנים (מוצא הלהקה מליטל רוק,ארקנסו, ארה"ב) - אבל גם את האנגלים - עם מוסיקה אפלה, דרמטית, סמי גותית, רוויה בבלדות כוחניות עפופות רעשים תעשיתיים.

במצבי רוח מסויימים זה תופס בביצים, במצבי רוח אחרים זה נשמע יותר קלישאה מקלישאה. כך שנחוץ זמן על מנת להוציא מסקנות פסקניות. כרגע הם הדבר החדש והמצליח. עושה רושם שאין עוד הרבה להקות רוק כבד עם זמרת אופראית בפרונט. הקול המדהים של אמי הוא זה שעושה את הלהקה, ורק העתיד יאמר אם ישארו איתנו לעוד הרבה זמן. אני, שמעולם לא הייתי חסיד שוטה של הז'אנר, מצאתי עצמי מסוקרן, וזה כבר משהו.
 

קילר הלוהטת

ונקודה לסיום. בשבוע שעבר התפתח לו כאן למטה באזור התגובות מיני פורום קטן לגבי מהותה של קילר הלוהטת, להקת העבר החיפאית של יורם מארק רייך (למי שרוצה לדעת), הצעתי - השאירו מקום לתגובות ענייניות. את קילר, דרישות השלום שלכם, הפניה לאתרי פורנו וכד', העבירו למקום אחר. תודה.
_________________________
אמנים שונים: נשים שישים, (הליקון)
Evanescence: Fallen, (אן.אם.סי/Wind-Up)
האתר של אוונסנס
קטעים מכל האלבום של אוונסנס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by