בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אלו מילותי האחרונות 
 
 
רם אוריון

רם אוריון מהמר שגראנדדי הוציאו זה עתה את התקליט הטוב האחרון שלהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נתחיל, כמובן, מהשורה התחתונה: אין ב"Sumday" כל חדש, עבור מי שמכיר את גראנדדי. למעשה, העולם האודיו-טקסטואלי של הלהקה השתנה מעט מאוד מאז החומרים המוקדמים שלהם. בגדול, מדובר במקרה ברור של "עוד מאותו הדבר". לא דבר רע, בינתיים, עבור חובב גראנדדי שכמותי. אין לי שום בעיה לקבל עוד מהכתיבה המעולה של לייט, והעיבודים הכל כל אופייניים. הרעשים המכניים, קולות הטבע, השירה הפגיעה, התופים הבסיסיים, הגיטרה החשמלית הגמלונית, האקוסטית העצלה ופריסות האקורדים על הסינתיסייזרים הישנים.

אין באלבום הזה רגע מוסיקלי או אפילו הפקתי אחד שהיה נשמע זר במסגרת כל אחד משלושת האלבומים האחרים של גראנדדי שאני מכיר (שני המלאים הקודמים ואוסף ביסיידס/אי-פיז). להבדיל מהרמונז, למשל, שתמיד חשבתי שלא היה להם את היכולת או החשק לשנות משהו מהותי במוסיקה שלהם במשך עשרים שנה, מתקבלת מכיוון גראנדדי ההרגשה שהשמרנות הפנימית הדי אדוקה שלהם מגיעה ממקום של מודעות. לציפיות, למגבלות, למלכודות ולתמורות. כל הדברים שמגיעים באופן בלתי נמנע אחרי שאתה בר מזל ומוצלח מספיק כדי להגיע לתקליט כמו "The Sophtware Slump" ולסטטוס המכובד שגראנדדי הרוויחו בכבוד בעקבותיו.

התייחסות ישירה לנושא אפשר למצוא בדף/פתק הקרדיטים/תודות שבחוברת הדיסק שבו לייט (בכתב יד, בשם הלהקה) רומז על השחיקה שהחברים סופגים מהפיכתם לחלק מ"תעשיית המוסיקה". דבר בעייתי במיוחד כשמדובר בגידול ביתי אורגני כמו גראנדדי.

חומרי הגלם שלהם באים ממקומות קטנים, בסיסיים ופשוטים. כמו עיירה קטנה ומנומנמת, צרצרים, שואבי אבק, געגועים, לוקל-פטריוטיות, מפסידנות גאה, חברות ושאיפה לשלווה. האיכויות של גראנדדי מושרשות בלהקה ובדרך העבודה שלה, להבדיל מאיכויות נרכשות כמו וירטואוזיות או מורכבות מוסיקלית והפקתית.

לגראנדדי יש משהו פשוט ויקר שכמו שקשה לשים עליו את האצבע, ככה קל לאבד אותו ואני בטוח שהם מודעים לזה, ופוחדים מהאפשרות של איבוד הדרך, בנסיבות. אז למרות שלשם שינוי, בטוח שכל האפשרויות היו פתוחות בפניהם - הם כבר הוכיחו את הנקודה שלהם ולא נתחיל לפתוח את נושא הפיתוי והלחץ להצלחה גדולה יותר - הם בחרו שלא לחרוג במילימטר מהמקומות המוכרים להם.

שוב הקליטו באולפן הפרטי שלהם במודסטו, קליפורניה, עושה רושם שגם עם אותם כלים, ומן הסתם גם באותו תהליך עבודה - שהרי התוצאה כל כך דומה לכל מה שהם הפיקו קודם. בסך הכל, החלטה טובה. יופי של דיסק שלא נראה שסובל מנחיתות כל שהיא לעומת אחיו הפז"מניקים.

מצד שני, קשה לי להאמין שלא מדובר בסוג של נקודת רוויה. אני לא בטוח שהם יוכלו לעשות את אותו הדבר *שוב*, ואני עוד פחות בטוח שכלהקה הם יוכלו לעבור טרנספורמציה אמיתית למשהו אחר בהצלחה. אז מה אני אומר? שגראנדדי הגיעו למיצוי היכולת שלהם להוציא תקליטים משובחים כלהקה? בערך.

למרות שחשבתי את אותו הדבר אחרי שיצא "גרין" של אר.אי.אם לפני 15 שנה, הם הלכו והוציאו - בהתעלמות טוטאלית מהאבחנות שלי - את "אאוט אוף טיים", שהפך אותם בערך ללהקה הכי גדולה בעולם, ועדיין ממשיכים. אז נעזוב את עולם הספקולציות. מכל התסריטים האפשריים, אותי היה הכי מעניין לראות את ג'ייסון לייט מוציא בעתיד הלא רחוק את גראנדדי לחופשה בלתי מוגבלת ועושה את המוסיקה הרטרו-עתידנית שלו מחוץ לסמי-מותג שהוא יצר.
_____________________________
Grandaddy: Sumday, (אן.אם.סי/V2)
האתר של גראנדדי
להאזנה לקטעים מכל השירים באלבום
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by