בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשוא 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור חושב ש"ברוס הגדול מכולם" יכול היה להיות הסרט הכי כייפי בעולם אם המוסר האמריקני לא היה מרים את ראשו המכוער

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשנעוריי הפציעו להם מאיזור החלציים, אי שם בימי ראשית הכבלים וטרום האינטרנט, היתה נחמת מכנסיי נסמכת על סרטים אירוטיים אמריקניים, מדובבים לשפתו המגונה של הצורר הגרמני. מדובר היה לרוב, כך השכלתי לזהות מבעד לחיתוכי השפה המעוררת ההיא, בסרטי בלש גרועים ביותר, שגם אם הייתי מבין את עלילתם על בוריה, ספק אם היה לי בהם עניין. לדידי התמצו הסרטים הללו ברגעים בהם הפכו דחפיו של בלשנו המצטיין לדחיפה נאנקת, רצוי אל קרביה של החשודה העיקרית.

וכיוון שכך, חשתי ולמדתי את מבנה העלילה האמריקנו-זבל-גרמנית, כדי שאוכל, מיד אחרי זיון א' (רוצח/ת עם קורבן, לרוב) לדלג על גילוי הגופה, נטילת המשימה ושאר הירקות, להגיע מהקליפ ב-MTV היישר אל המפגש בין הגיבור לגברת זיון ב', משם שוב לערוץ כלשהו עד שיגיע הדבר עצמו, ואז דילוג נוסף עד לזיון השלישי והמסכם של הערב. אחר-כך המשיכה העלילה לחפש את הרוצח האמיתי, למגינת מכנסיי.

מאז חלפו כמה שנים, האינטרנט הגיע על שפע מכמניו הגסים, ואני חשבתי שלמיומנות הדילוגים הישנה ההיא לא יימצא עוד שימוש בחיי. אלא שהשבוע יוצא "ברוס הגדול מכולם" עם ג'ים קארי, ודומה שנמצאה היצירה ששוב דורשת מהצופה שלה לסנן את כל מה שמתקרא עלילה, ולקלוט רק את הסקס, או במקרה הזה את הרגעים בהם מר קארי מתחרה שוב על התואר "האיש הכי מצחיק בעולם".

העלילה המיותרת של "ברוס הגדול מכולם" שחה באחד, ברוס נולאן (קארי), שיש לו כל מה שאפשר לרצות, והוא רוצה יותר. יש לו ג'ניפר אניסטון בבית, ג'וב שמאפשר לו לעשות צחוקים בתשלום, אבל הוא רוצה להיות היעקב איילון של באפלו. זה לא קורה, וברוס בטוח שאלוהים נגדו. אלוהים (מורגן פרימן) רוצה להראות לו שזה לא כזה פשוט להיות אלוהים, נותן לברוסי שלנו את המפתחות לעולם לאיזה שבוע, יורד לסיני, ונותן לגיבור האנוכי להבין מה באמת חשוב בחיים.

אם זה נשמע לכם פודנמנטליסטי וראוי לבחילה, אין לכם מושג כמה אתם צודקים. בכל רגע בה נדרשת סצינה שתקדם את העלילה, מגיעה איזו הטפה נוראה ואיומה, אם מצד אלוהים, מצד האישה או מצד ברוס עצמו. הדבש והדבקות הדתית א-לה ג'ורג' בוש נוטפים לסרט הזה מהחורים. זה היה יכול להיות אסון, אלמלא.

אלמלא (רחמים?) ג'ים קארי היה איש מצחיק כל-כך. בכל רגע בו קארי לא צריך להצדיק את פניו הכל אמריקנים ובלורית מעמד הביניים הפרברי שלו, פורץ ממנו שוב השד ההוא שיכול לעשות הכל עם הפנים והגוף שלו. קארי עושה הכל מצחיק. הוא יושב מצחיק, הוא אוכל מצחיק, הוא צוחק מצחיק.

באחד הקטעים מדבב קארי בעל הכוחות האלוהיים את מי שנטל ממנו את משרת מגיש החדשות (סטיבן קארל), ועושה את זה בג'יבריש. במשך שתי דקות לערך מצליחים קארי, קארל והבמאי טום שאדיאק להגיש את אחת הסצינות המצחיקות של השנים האחרונות. ויש עוד כמה, בעלות יותר טעם או פחות טעם, כולן מעוררות געיות. וכולן מתרכזות בתחילתו ובמרכזו של הסרט.

כי אחר כך, כמו הבלש הייצרי של ימי נעורי הארטיאליים, גם ברוס צריך למצוא משהו, כמו תובנה או גאולה או אלוהים יודע מה (וטורח לספר) והכל מתחיל להיות פחות מצחיק. הרבה פחות. ומעיק. מאוד מעיק. המשל הנוצרי המגעיל גולש הרבה מעבר לסיר הקומי ומטביע את הצופה בעיסה דביקה, נוראה ואיומה.

"ברוס הגדול מכולם" היה יכול להיות הסרט הכי כייפי בעולם, אם לתעשיית הסרטים האמריקנית היתה יכולת מינימלית להבין מה זה כיף וכמה המושג הזה רחוק מיום ראשון בכנסייה. כמו שהוא עכשיו, אולי עדיף לחכות ליום בו יגיע הסרט לספריית ה-DVD הקרובה לביתנו, כדי שנוכל לדלג על הקטעים ה"חשובים" של הסרט, ולראות רק את ג'ים קארי עושה שיגועים.
________________________________
ברוס הגדול מכולם, ארה"ב 2003, 101 דקות
למידע על זמני ההקרנות
לאתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by