בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"הציונות הומניסטית יותר מכל תנועות השחרור הלאומיות" 
 
 
מערכת מיקסר

מבחר שאלות ותשובות משיחתו של הסופר אהרון מגד עם גולשי פורום ספרות, אתמול

 
 
 
 
 
 
 
 
 
האם אתה רואה את עצמך, או היית רוצה להיות, מעין 'אב המחנה' הלאומני כשם שא.ב. יהושע ועמוס עוז הם האבות הרוחניים של מחנה השמאל? ומדוע לדעתך את השמאל מובילים סופרים ואת הימין בעיקר רבנים?

טוב, אז אני רוצה לשאול את השואלת, מאיין היא לקחה את הקביעה שאני מייצג את הימין הלאומני? אני לא ימני, ולא לאומני, מעולם לא הייתי. אם כי אני רואה את עצמי ציוני, לא פוסט ציוני ולא אנטי- ציוני. ואם נוצרה בקרב איזו שכבה אצלנו בחברה איזו תדמית שלי כשל ימני, הרי זה רק משום שאני במאמרים שלי ובתגובות, יצאתי חוצץ נגד התופעה של "ההיסטוריונים החדשים", ושל חטיבה גדולה של אינטלקטואלים שלפי התיאוריה שהם מפיצים ומטיפים לה, עצם קיומה של מדינת ישראל היא חטא, שהציונות לידתה בשאיפות לנשל את הערבים מאדמתם, לגרש אותם, לנצל אותם, והם משווים אותנו לאימפריות הקולוניאליות שלהן באמת היו שאיפות כאלה, שתכליתן הייתה לנצל את הילידים (הנייטיבס).

לפי דעתי הציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהיא צודקת והומניסטית יותר מכל תנועות השחרור הלאומיות שאני מכיר. כי היא באה לקבץ את היהודים לארץ אבותיהם וליישב אותם עליה, לא בחרב ולא במלחמה, אלא כמו שנהוג היה לומר: "במחרשה ובמעדר". ואם הגענו לזה שאנחנו נעשינו עם שמעורב כל כך במלחמות, הסיבה לכך היא שמרגע שהוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הערבים וכל מדינות ערב היו נחושים בהחלטתם לחסל את האפשרות הזאת.

אך השאיפה הזו לא כבתה עד היום, ומכריזים עליה בגלוי ובפומבי בסיפרי הלימוד של הערבים ושל הפלסטינאים, בדרשות שלהם, ובתעמולה על כל אמצעיה.

לכן אני רואה כאבסורד לשאול אותי האם יש לי אמביציה להיות אחד המנהיגים של המחנה הלאומני...


אתם מחליפים רעיונות ודמויות על ארוחת הבוקר? אתם קנאים אחד לשני? פרגנו לך במשפחה כשזכית בפרס או שהתאכזבו שהם לא זכו? (על הסופר אייל מגד, בנו של אהרון).

יש בינינו קשר משפחתי חזק, והוא לא מתבטא בכך שאנחנו מחליפים דמויות בארוחת הבוקר (אגב, רק רעייתי, אידה צורית ואני אוכלים יחד ארוחת בוקר, אייל גר בירושלים), אלא אנחנו מראים זה לזה כתבי יד עוד לפני שהם יוצאים אל העורכים בהוצאות הספרים, ומתייעצים זה עם זה, לפעמים, על דברים שמעוררים בנו ספקות, ולבסוף, אנחנו לא מקנאים זה בזה, אנחנו מפרגנים זה לזה.

האם יש איזו נוסחה אפשרית לנהוג על פיה כדי להיות למחבר רומנים טוב?

קודם כל, אינני נותן ציונים לעצמי, ואינני מסוגל לדרג את עצמי, אם טוב או אם טוב מאוד או כמעט טוב מאוד, וכך הלאה. אין נוסחה לכתיבת רומאן טוב, או כל רומאן.

הספרות גם איננה מקצוע במובן הרגיל, כי אי אפשר ללמוד אותה. אמנם יש היום הרבה פאקולטות לכתיבה יצירתית, באוניברסיטאות, בייחוד בארה"ב, וכמו כן יש סדנאות יצירה רבות גם אצלנו, אבל בכל המוסדות האלה אפשר אולי לשפר את טיב הכתיבה, אבל ללא כישרון טבעי, אין סיכוי שיצמחו גאונים מתוך סדנאות.

יש כמובן גם מה שקוראים "תעשייה ספרותית", ואלה סוגים של ספרות שמכוונים מראש להצלחה מסחרית וכספית. שם יש אולי נוסחאות מסויימות איך להגיע לזה, כמו במקצועות אחרים. אבל זו סוגייה מסוג אחר.

האינך סבור שהאינטרנט ותוצריו מחניקים ו/או יחניקו בסופו של דבר את יכולת האדם לקרוא והספרות אכן תלך בחזרה אל הכתיבה על-ידי תמונות בנוסח המערה הניאנדרתלית?

אני לא פסימי כל כך לגבי עתיד הרומן ועתיד הספרות בכלל, אני פשוט לומד מהעבר. כשהיה זמן שהומצאו הראינוע והקולנוע, אז היו נבואות שחורות שזה יגמור לגמרי את התיאטרון. כי אם אנשים יכולים לראות מחזות על מסך, למה להם ללכת לתיאטרון? כשהמציאו את התקליט, אמרו אנשים שזה סוף הקונצרטים. אז ככה עכשיו אומרים שיש אינטרנט אז אנשים יפסיקו לקרוא ספרים.

אין לזה שום יסוד לפי דעתי. לא רק שקשה לאדם לשבת מול המסך ולקרוא ספרים שלמים, אלא שהחוויה לקריאה בספר שונה לגמרי מחוויה של, נגיד שמיעת ספר דרך תקליט, או אפילו של שמיעה מעל במה.

אדם קורא ספר, הוא מתייחד איתו באופן הכי אינטימי, לא לשעה ולא לשעתיים, אלא לעיתים לימים וללילות, ולוקח אותו למיטה איתו, וישן איתו, והפגישה האינטימית בינו לבין הסופר שכתב את הספר, בעצם, היא כל כך אינטנסיבית, שנדמה כאילו הוא חש את נשימת פיו של הסופר. וכך גם הפגישה שלו עם הגיבורים, שהיא פגישה לעיתים קרובות הרבה יותר מעניינת מאשר עם אנשים במציאות. כך שמי רוצה, או מי מוכן, לוותר על החוויות האלה?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by