בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האמת, כל הקבוצה שיחקה חרא 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור נחרד לגלות ש"תמונה קבוצתית עם אשה" מחזיר את הקולנוע הישראלי 20-30 שנה אחורה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החלטנו להתאחד, אני והחבורה הישנה מכיתה ג'1. החלטנו שעכשיו זה בדיוק הזמן, במדינת ההיפר-רטרו המצחיקה שלנו, לחזור ולפקוד את המרכז המסחרי של קרית-שרת שבחולון מדי ערב שבת, עם עשרה שקלים שקיבלנו מההורים, לקנות מנה פלאפל ואולי איזה ארטיק, להתמזמז עם הצמות של הבנות. דני אמר שיש מגעים רציניים מאוד עם הערסים של ד'3 שיבואו ויתנו במכות.

במדינה שבה יהורם גאון מביא רייטינג מלהראות פרקים ישנים של בלי סודות, במדינה בה אפילו להקת "האחים והאחיות" עם סוזי מילר חוזרת להופיע עם שירים כמו "ארץ ישראל שלי יפה" במקצב קאנטרי, במדינה כזו אין מצב שיהיה קולנוע טוב. זה לא שאי אפשר, כמו שראינו עם "כנפיים שבורות", או עם פרוייקט "סרטים מכאן" של הכבלים. זה לא שאי אפשר. זה שאסור. כי אם השנה עכשיו היא 1982, או אולי בעצם קצת 1973, אז הקולנוע הישראלי מנפק יצירות כגון "לא שם זין" לכל היותר.

כן, צו השעה קורא למשוגעים לקולנוע, עדיפות לנטולי כשרון אך בעלי אמירה נוקבת, לנסות ולקושש כמה גרושים מכל מני קרנות מפוהקות, ולהרים פרוייקטים קולנועיים לא ברורים וקשים לצפייה, למכור אותם להקרנה חוזרת בערוץ הראשון, ואז להצליח איתם בפסטיבלים שוליים. ואם צו השעה קורא, יצחק רובין (כמו הכיכר, אבל עם ו') נענה לקריאה ומתייצב עם "תמונה קבוצתית עם אישה", הסרט שכמו נתפר לשעות קשות שכאלה.

מיכל ינאי, הכוכבת חסרת המזל של הזוועה, היא דורית, אשה חסרת מזל כשלעצמה, שמוצאת את עצמה מתאהבת בקצין בדואי עם סעיף עצבים, יולדת ילדה ומוסרת אותה לאימוץ, נסחפת משם לפאריז ולזרועותיו הנבולות של סוחר יינות מזדקן, ומשם הלאה לגבר המוזר הבא. זו טרגדיה מתמשכת של אישה תלותית, שמצבה תלוי אך ורק במצבו של הדבר איתו היא נמצאת כרגע.

התסריט של רובין, שבנוי על מקרה אמיתי, הוא אסון. הגם שיש בו כמה דיאלוגים מרשימים, אין לו את היכולת ההכרחית לגרום לצופה לשאול "מה הלאה?". הסרט יכול היה להיגמר בדקה החמישים שלו, בדקה השבעים, או שעה אחרי סיומו הנוכחי. תורידו או תוסיפו גבר לחייה של דורית, ואף אחד לא ישים לב.

אבל מילא התסריט, כי רובין הבמאי גורם לתסריטאי שלו להראות כמו גאון. כבר מזמן לא ראיתי סצינות מתוזמרות רע כל-כך. כבר מזמן לא זעתי בכסא בית הקולנוע שלי מתוך אי נוחות ומבוכה כמו בסרט הזה. הכל נראה ונשמע רע אצל רובין. אפילו כששחקן אחד מהין לתת הופעת משחק טובה, הרי שרובין ידפוק לו מונולוג ארוך ומביך שכזה, יצלם אותו בזווית לא מתאימה שכזו, שממילא לא נשים לב לאיכות המשחק, אלא שוב נרצה לחזור כבר הביתה. בערוץ הראשון בלילה רצות עכשיו דרמות מקור משנות השמונים. מי שצופה ביצירות האלה, שחלקן מעוררות בכי, יודע על מה אני מדבר.

וכל הסיפור עוד משובץ חתיכות תיעודיות מגושמות, שאמורות להוסיף רובד אבל במקביל מסירות רובדיים. הכל זז כאילו לרובין יש תוכנית, ולא מעניין אותו שהיא פשוט לא עובדת. מי שיבחר ללכת לסרט ויצפה בהתקפת השיגעון של מתי (שרון אלכסנדר, עוד אחד), הגבר האחרון של דורית האומללה, יוכל לספר לנכדיו שראה בחייו סצינה אחת גרועה באמת ובתמים.

מסכנה מיכל ינאי. כדי להתפרנס היא צריכה לעמוד מול צופי YTV ולעשות כאילו שאקירה מעניינת לה את קצה הכוס, או להתחתן עם השר שטרית, או משהו, ובשביל הנשמה היא צריכה לתת לבמאי גס ומגומגם כמו רובין להגיד לה לבכות בפעם החמישים, כי בסרט ה"מפתיע, מקורי ורב סגנונות קולנועיים" הזה (לשון דפי היחצ"נות של הסרט) התחילה עוד סצינה עם מוטיב טורקי.

"תמונה קבוצתית עם אשה" הוא סרט שיצא לספר את הטראגדיה של הגיבורה שלו והפך לטראגדיה בפניה עצמה. חבל על כל דקה.
_____________________________________
תמונה קבוצתית עם אשה, ישראל 2002, 98 דקות
למידע על זמני ההקרנות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by