בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אחרת, אין לי 
 
 
ראובן רייכמן

אנו מפרסמים שוב את כתבתו של ראובן רייכמן על שיריו של אהוד מנור שנכתבה לכבוד צאת ספרו "אין לי ארץ אחרת"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא הרבה יודעים זאת, אבל כבר שנים שאהוד מנור הוא האמן הכי מושמע ברדיו. דפדוף בספרו "אין לי ארץ אחרת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הכולל לא מעט משיריו, מצליח להדהים בערך מדי שני עמודים: מה, הוא כתב גם את "בלדה לשוטר"? ואת "לעולם בעקבות השמש"? ואת "מה אתה בכלל יודע על אהבה"? ומה עם "בני, בני ילד רע", "ילדותי השנייה", "אגדה יפאנית", "אחרי החגים", "חולם בספרדית" ו"זה רק ספורט"?

ובכן, כן. בגלל מקבץ השירים המקסימים הללו ועוד שירים רבים אחרים, מנור הוא התמלילן המוערך ביותר בארץ. זאת לא מחמאה ריקה מהסוג שמעניקים לכוכבים לרגע. מנור מקבל את האות הגבוה ביותר שישראל יכולה להציע היום: הוא ניצב מדי שנה בראש רשימת מקבלי התמלוגים. יממה תקשורתית לא יכולה לעבור בלי המלים שכתב, ובטח שאי אפשר לדמיין יום זיכרון בלעדיו.

אבל למרות חלקו העצום בעיצוב דמותה התרבותית של ישראל, מנור נשאר יחסית מאחורי הקלעים. בניגוד לרובם המוחלט של היוצרים, השירים שלו מוכרים הרבה יותר ממנו. להיטיו חרוטים במוח הקולקטיווי שלנו, מבלי שנדע שהוא כתב אותם. אמנם נותנים לו קרדיט על "ימי בנימינה" ו"אחי הצעיר יהודה" האוטוביוגרפיים, אבל מי יודע שהוא אחראי גם ל"רק בישראל", "כמו כלים שלובים", "קפה אצל ברטה" ו"מי אוהב את השבת"?

מבחינת המאזינים, אלה יצירות ללא כותב. אפשר לדמיין אותן בשירונים של שרהל'ה שרון עם הקרדיט "עממי", כאילו חיבר אותן משורר עברי קדום שישב ליד המדורה.

הספר המהודר "אין לי ארץ אחרת" (עוד צירוף מותגי על שמו) היה אמור להעניק למנור את הכבוד הראוי לו. עם טורים אישיים קצרים, תשבוחות שהורעפו עליו (נימוקי הוועדה שהחליטה להעניק לו את פרס ישראל, למשל, פותחים את הספר) והרבה שירים מהפנטים, הספר מנסה למסמר שלט בעלות על שיריו של מנור, מבלי לחלל אותם.

אבל מנור נשאר צנוע. הוא מודה שהוא לא רואה בעצמו משורר, אלא פזמונאי - אי אפשר לקרוא את שיריו בלי המוסיקה. ההחלטה להדפיסם בכל זאת התקבלה, לדבריו, משום שהם כל כך פופולריים עד שרק מעטים לא יזמזמו אותם בלוויית הלחן המוכר, פרי שיתוף פעולה עם מלחינים מחוננים כמו מרדכי זעירא, מתי כספי, חנן יובל ויוני רכטר.

על עצמו כותב מנור בתמציתיות ובקלישאיות, כאילו הוא מפחד להיחשף (אפילו בטור הנוגע ללב שבו הוא מספר כיצד לקה בסרטן, נפרד ממשפחתו בטקס עצוב ואז החלים במפתיע). לכן, כדי להבין מה מפעיל את מכונת הלהיטים הפלאית הזאת צריך להתבונן בתמונות.

וזה מה שהתמונות מגלות: אדם מבוגר עם שיער דקיק (לשעבר ג'ינג'י) מסורק הצדה, פרצוף מלא בשר ורווח חינני בין שתי השיניים הקדמיות. יש משהו ביישני בנוכחות שלו, באופן שבו הוא מפנה את מרכז התצלום לאמנים המפורסמים שלצדו - מרוט מעט, הוא תמיד עומד בצד, חרישי ולא מתבלט.

ככה בדיוק מנור מבליע את עצמו גם בשיריו: הוא לעולם לא כותב על אכזבותיו ותשוקותיו, אלא על שמי אביב כחולים, על שדרות, על פרחים, על אור הכוכבים, על אהבות ועל נערים תמירים ("אחרת לא הייתי שר"). יש לו כישרון הסוואה יוצא דופן - את המלים שלו הוא בוחר כך שיתאימו בדיוק לזמר ששר אותן, או ללחן מוכן, ואז מסתתר מאחוריהם. בקריאה מוקפדת מנור מתגלה כמכונאי מסור שיודע להרטיט שוב ושוב את אותו מיתר סמוי בנפשנו, אך מסרב להתמסר כמאהב, לגלות משהו מעצמו.

אין פלא ששיריו של מנור לא שייכים לו באמת, אלא למאזינים. מדהים גברות ברגישותו, חונק גרונות של גברים בדמעות, אך לא משאיר שום עקבות, פרט לעננה קטנה של פודרה.

אהוד מנור: אין לי ארץ אחרת, (הוצאת דניאלה די-נור והקיבוץ המאוחד)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by