בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"ביני ובין יצחק עבר פוקימון שחור" 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל חושבת ששיחת הפסגה בין גאולה עמיר וגיל ריבה מהווה מסמך ראוי על הבנאליות של הרוע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדבר שמפחיד את גאולה עמיר יותר מהכל - ואולי בעצם הדבר היחיד שמפחיד את אותה 'אשה מבהילה' כפי שמכנה אותה גיל ריבה - הוא המוות. כיאה לאשה מאמינה - שאמונתה אף התחזקה מאז שבנה יגאל רצח את ראש הממשלה - גאולה עמיר לא חיה את חייה בשביל עצמה, ואימת המוות המרחפת מעליה אינה נובעת ממניעים אגואיסטיים. אמו של יגאל עמיר מפחדת למות לפני שתראה את בנה יוצא לחופשי, עוזב את תאו הספרטני שבכלא באר-שבע.

מאז שבנה רצח את יצחק רבין, התקשורת שונאת אותה, אבל האנשים שסביבה, אלה שלא מוסתים על ידי אילי העתונות הבולשביקית, רואים את הלב הגדול והאוהב שלה. על פי עדותה, לאחר שהוכפשה באופן ברוטאלי כל כך בתקשורת, מצאה עצמה הגננת האהובה מהרצליה מעיפה מבטים בראי, כדי לוודא שאין בהסתה שמץ של אמת. בראי, היא מספרת, גילתה אשה שאמנם איננה מיס יוניברס (הו, לא), אבל בטח שלא אשה-שטן.

התסכול שלה נובע מכך שבנה יגאל לקח החלטה קשה מדי. הדובון השמנמן שלה, שנולד בשם אוהד והפך רק שמונה ימים מאוחר יותר ליגאל, מפני שכולם קיוו שיציל את עם ישראל מצרותיו, הפך לאדם רציני, כבד ראש, שלא ניתן לנהל איתו שיחה על דברים שאינם ברומו של עולם. "הכל אצלו זה על גורל המדינה ועתיד העם היהודי", היא סופקת בכפיה בהשלמה מהולה בעצב. גם לה קשה. למרות שהיא מסתכלת על חצי הכוס המלאה - המשפחה העמיקה באמונתה, כזכור, היא יכולה לראות גם את החצי השני. הפרנסה שנפגעה, למשל. גם לה קשה.

במיוחד קשה לגאולה עמיר כשהיא נוסעת לבקר את בנה בבית הכלא. היא מתפללת לקדוש ברוך הוא שייתן לה מספיק כוח כדי שתוכל להגיע אליו חזקה, עומדת על שתי רגליה, עם מבט של תקווה בעיניים וחיוך על שפתיה. דמעות מתפתחות בשולי עיניה. היא אמא אוהבת, כמו אמא של כולנו. הרוע - כמו טוב הלב, העדינות, הנדיבות, הרחמים, הסלחנות, כמו הטוב שמהצד השני של הספקטרום - הוא רק אנושי.

גיל ריבה הוא מראיין מחונן. עבור רבים - לאו דווקא כאלה שמתנגדים לפינוי ישובים תמורת שלום - הוא מהווה דמות שנואה לפחות כמו יגאל וגאולה עמיר. בחוגים הקרובים לאמא עמיר הוא נתפס, מן הסתם, בצורה דומה לזו שבה היא נתפסת בחוגיו הוא - סהרורי, עב"מי ולא מפוענח מבחינה מינית.

הפלגמטיות העולצת שלו, עיני העגל הפעורות והסקרניות והרוך שהוא מקרין כלפי הסובייקט שלו גורמת למרואיין לא מנוסה - יהיה זהיר ככל שיהיה - להיפתח בפניו באופן כמעט לא רצוני. כך, כשהוא שואל בתמימות את השאלה המתבקשת, האם האם חשה גאווה כלפי בנה, הוא מקבל את התשובה המתבקשת: כמובן - בעיקר על כך שלא הסגיר את חבריו ושותפיו למקרה (כך מכנה גאולה את השליחות הקטלנית של בנה).

בניגוד לדן שילון, שכתב באוטוביוגרפיה הנוצצת שלו שאחרי הראיון עם גאולה עמיר נוכח לגלות שרוצח ראש הממשלה לא צמח יש מאין, ריבה לא ממהר לאמץ טון שיפוטי כלפי האם. רגע השיא של השיפוטיות שלו מתמצה בתזכורת חצי מתנצלת לפיה כולנו חונכנו לשנוא רוצחים. הוא לא מפריע למרואיינת שלו להתבטא, ובתמורה מקבל ממנה מונולוגים ארוכים, אינטרוספקטיביים, המשלימים באיטיות את התמונה המלאה והמבהילה של אשה שמהלכת במחוזות הרוע.

באחד הרגעים הגדולים ביותר בראיון מצליח ריבה לסחוט מאמו של יגאל את התשובה לשאלה שהטרידה אותנו כל כך בשנים שחלפו מאז. למה הוא חייך? גאולה מסבירה שבנה החליט שהוא יראה לעיתונאים האלה מה זה. הוא יעצבן אותם עם החיוך שלו, יעניש אותם על התאכזרותם.

"אחר כך כולם התעסקו בחיוך שלו כל הזמן", היא מלינה. "אף אחד לא התעסק במהות. לא שאל את עצמו למה זה קרה".
"ולמה זה קרה?", ריבה שואל בתקווה.
"אני לא יודעת".

גאולה עמיר רק רצתה עו"ד. אין לה מושג למה היא קיבלה רוצח. אולי זה הקדוש ברוך הוא.
_________________________________________________
גיל ריבה משוחח עם גאולה עמיר, שליחות קטלנית, אתמול בערוץ 2
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by