בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הנוער על גראס / ואולמרט בתמ"ס 
 
 
ערן דינר

ערן דינר על שני תפוחי אדמה לוהטים מהשוליים של האינדי הישראלי: א. ב. דן, שנקטף טרם הבשיל ואמיר פרי, שמתפוצץ מעסיסיות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
איתרע מזלו של א. ב. דן, יוצר צעיר מהרצליה, ועוד לפני שהוציא את אלבומו הראשון, זכה להיות מוכתר כתגלית מרעישה על ידי מערכת וואלה תרבות. דבר שמן הסתם נבע מכוונה טובה, אבל אוטומטית גורר יחס מעט חשדני, במיוחד כשמדובר במפמפמי הייפ סדרתיים כאנשי וואלה. הדיסק התמים והקטן הזה, שבינתיים יצא לאור בעזרת השם ונענעדיסק, נתקל עכשיו בהרמות גבה ספקניות וצקצוקי לשון שלא ממין העניין. חבל, כי "ארץ ישראל שלי" אולי רחוק מאד ממעמד תקליט השנה, אבל הוא בהחלט אלבום מעניין ורחוק מלהיות פיקציה עיתונאית.

תריסר השירים בדיסק הביכורים של דן מתחלקים בין התייחסויות רופפות למציאות הישראלית המדכאת, לבין שירים אישיים כנים, אך פשטניים. הלחנים המוצלחים ברובם מעידים שהפוטנציאל בהחלט קיים, גם אם בסופו של דבר יש פה יותר רוח שטות מתוכן של ממש. שורה מונומנטלית כמו "הנוער על גראס / הערבים בחמאס / ואני מבואס / כי נמאס לי נמאס" ("הנוער על גראס") באמת די מצחיקה, אבל לא ממש עוברת כמחאה משמעותית.

בכל זאת, בשירים כמו "ארץ ישראל שלי" הפותח, ו"הנוער על גראס" הנ"ל, שבא מיד אחריו, דן מצליח לזקק לשלוש דקות של פזמון פופ משהו מתחושת הקיום המבולבל של צעירים בישראל של היום. זה לא מעט, אבל נראה שיותר משהוא מבקש לומר לנו משהו חדש על מצבנו המדורדר, א.ב. דן מנסה להקדים את המאוחר ולשחרר אלבום שלם עוד לפני שיצאו תחת ידיו מספיק שירים ראויים.

ההפקה המוסיקלית הצנועה והנעימה של אילן אביב אינה מבריקה כשלעצמה, אבל על רקע חולשתם הכללית של רוב השירים מתבלטת לטובה. "ארץ ישראל שלי" אכן עומד לא רע ברוב מאפייני הסגנון העצמאי-ביתי. הוא גולמי, לא מלוטש ולא מתחנף. אפילו העטיפה כעורה להפליא על פי כל חוקי הז'אנר ועם זאת, מסתבר שמילות קסם כ"לו-פיי" או "עצמאי" אינן מעניקות חותם אוטומטי של איכות לכל דיסק שמתהדר בהן.

למרות כמה שירים חזקים בתכלית - הבולטים שבהם הם "יום חמסין" הקופצני, שיר הנושא ו"אל תלכי" בליווי החצוצרה של שמוליק קזס, "ארץ ישראל שלי" מתקשה לשמור על עניין לכל אורכו, ויותר מדי שירים מתוכו ("אצלי בחדר" הפלסטיקי ו"ילדה גדולה ילדה קטנה" הילדותי, למשל) ממצים את הבדיחה אחרי שלושה-ארבעה סיבובים על הקומפקט. אולי בוואלה באמת חושבים שמדובר בדיסק השנה, אבל בשלב הנוכחי, א.ב. דן הוא לא יותר מבחור חביב ודי נאיבי עם שירי בוסר סבירים.
 

***

הדבר היחיד שמשותף לא. ב. דן ולאמיר פרי הוא מיקומם בשוליים של סקאלת המוסיקה הישראלית. יותר נכון, ריחוקם ממרכזה התפל והפופוליסטי. הבדל אחד. פרי, לשעבר איש פורטרט ומי שמאחוריו כבר שני אלבומים עצמאיים עטורי שבחים, אינו נזקק ליחסי ציבור מפוקפקים כדי להציג את האי. פי. החדש והמצוין שהוציא תחת ידיו. המוסיקה עצמה חזקה דיה.

לאחר שני אלבומים אינסטרומנטליים, ובהתעלמות מופגנת מהשוק המקומי ותכתיביו, פרי רוקח באי.פי החדש שלו תרכובת מקורית של רוק ואלקטרוניקה ממגוון של השפעות. הפעם רוככו האנרגיות המתפרצות ונוספה שירה מפולטרת שמעניקה למוסיקה גוון חלומי, הזוי.

הנוסחה של פרי מגיעה לכדי שלמות בקטע הבולט בדיסק "A Morning Tale", שזוכה גם לשני רמיקסים, מיותרים לטעמי, המצורפים כבונוס. בהמשך, פרי מפתיע בביצוע מעניין ל"נערה מאיפנמה" של אנטוניו קרלוס ז'ובים, ומשלב כלי נשיפה, מכונות תופים, מיתרים וגיטרות מצוינות לסלט עשיר ומזין, גם אם מינורי וצנוע ביחס לאלבומיו הקודמים. The Golden Rendezvous מקרב אותו צעד נוסף אל המאסטרפיס האמיתי שלו שבוא יבוא, גם אם יתמהמה. אם לא בריליס הבא, בזה שאחריו.
________________________________
א. ב. דן: ארץ ישראל שלי, (נענע דיסק)
אמיר פרי: The Golden Rendezvous, (אירסיי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by