בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דובוני מה איכפת לי 
 
 
אייל לביא, הזמן הוורוד

אייל לביא על הומואים שמנים ושעירים, שלא נכנעים לתכתיבי המראה הרטוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הריח השולט הוא של לחות מערות מעורבת בפשטידות חזיר ונקניקיות, הפזורות בהמוניהן על הבר בין מגשים של עוגות. זה אינו המועדון היחיד בלונדון הממוקם בחלל כזה, אבל זה ללא ספק מקום הבילוי היחיד שמספק אוכל, ועוד בהתרסה אנטי-בריאותית ובכמויות כאלו. אולי לישראלי זה לא משונה לראות אוכל במועדון, אבל טים ודילן, ידידי הרזים שהצטרפו אלי לביקור, היו מזועזעים, וצריך לסתום להם את הפה כשהם מתחילים להתבדח על ריח השומן באוויר: מסביבם, ללא ייסורי מצפון, נהנים לפחות 300 גברים ענקיים מהמנות שהם מורידים אל כרסם עם כוסות חצי ליטר של בירה (פה לא תראו קוקטיילים מצועצעים, בקבוקים מתוחכמים, מיצים בתוליים או נשים).

אבל אין צורך להיזהר ברגשותיהם של הגברים שמסביבי. האנשים המקסימים והחברותיים האלה הם הראשונים להודות שהם שמנים, שעירים, גדולים, תאוותנים, דובים.

"זה כמו לצאת מהארון פעמיים", אומר ריצ'רד החייכני, שחולצתו השחורה נצמדת בהנאה לכרס משתפלת. ביד אחת בירה ובשנייה חבר, "פעם אחת כהומו ופעם שנייה כמי שלא מקבל את הדימוי הרווח של מה שהומו צריך להיות או איך הוא צריך להיראות. תמיד הייתי גדול, ולקח לי זמן להבין שאני לא מוכן להיות אחד מהאנשים האלה שנכנסים לפאניקה כי הם עלו במשקל". הוא ובן זוגו מסכימים שהקושי אינו רק בהתמודדות עם הסצינה ההומואית. כמו רבים אחרים, הם מספרים על חברים סטרייטים שכל כך התרגלו לסטריאוטיפ על ההומו המצוי (גוף חטוב ומטופח, מקפץ במועדונים לצלילי השיר החדש של קיילי), עד שהם התקשו להאמין שהומו יכול גם להיראות כמו "סתם" עוד גבר, אולי גם (זוועה!) עם שיער על הגב או אפילו (שככה יהיה לנו טוב!) מעל גיל 35. החבר, "גור דובים" שכמותו, מספר על הקושי של הוריו, אחרי שקיבלו אותו כהומו, לקבל את העובדה שהחבר החדש שלו יותר גדול וגברי מאבא.
 

כרס כאידיאל יופי

 
"קבלה" היא מלה שחוזרת הרבה בשיחות עם דובים. רובם הגיעו לסצינה הזאת אחרי תקופה בסצינה ההומואית, שבה הם הרגישו שמופעל עליהם לחץ להיות מישהו שהם אינם. וכשאתה נמצא בחברתם, אי אפשר שלא להרגיש כמה הם נהנים ללכת נגד המוסכמות של הסצינה ההומואית: רצועות של גופיות לבנות מתחבאות בין תלתלי כתפיים, חולצות עור וניילון חונקות ממדי גוף שלא נועדו להם, מכנסיים קצרים בסגנון שמעולם לא היה באופנה וחולצות משובצות קרועות ומיושנות חושפות בגאווה חזה שעיר או זונחות את הכפתורים לטובת כרס מזדקרת.

ואין להמעיט בחשיבותה של הכרס: לפנינו עולם ומלואו של צורה, מרקם, רכות, חמימות, גמישות - בקיצור, הכרס מרוממת כאן למעמדו של התחת כמוקד משיכה מרכזי למדי. מיד נידרש להתעמק בשניהם מדעית: התכנסו כאן לשם בחירת "מר דוב לונדון", שילך לתחרות הארצית ומשם לתחרות העולמית שתתקיים בארצות-הברית. זהו רק אחד מהאירועים שהתקיימו באחד מסופי השבוע של חודש מאי במסגרת ה-Bear Pride בלונדון. בערב הקודם נערכה מסיבה גדולה שכללה צפייה באירוויזיון, ומוקדם יותר השתתפו רבים מהנוכחים במסיבת דובים על ספינה שהפליגה לאורך התמזה בשעות אחר הצהריים. הימים הבאים יכללו גם מרתון ריקודי קאנטרי ופשיטה מאורגנת של מיטב דובי לונדון והסביבה למסיבת סקס באחת הסאונות הגדולות בעיר. אבל עכשיו עולים שבעת המתמודדים על הבמה שהוצבה במרכז החלל הלח, וכדי להבטיח שהאירוע מקבל את היחס הראוי לו, הודלקו האורות בחדר החושך (מה שמביא לכמה צלילי מחאה דוביים מכיוון החדר).

החתום מטה, בדרך כלל נאמן לריחוק עיתונאי מקצועי, מוצא עצמו מתמנה, למרות מחסור בכישורי שפיטת דובים או עניין מיני בהם, לנציג העיתונות הישראלית בפאנל השופטים (עוד כמה שאגות מחאה מצד הקהל, הפעם על רקע פוליטי). האווירה באולם היא בניגוד גמור לקרירות שנושבת מהקירות. המתמודדים הם פרצופים מוכרים לרוב הנוכחים, והעידוד חברי. אחרי הסיבוב הראשון, שכולל כמה שאלות סטנדרטיות, כמו "מהם התחביבים שלך?" (קמרון: "אכילה, גיידאר וסריגה") ו"מה הדבר הכי מביך שקרה לך?" (רלף: "מצצתי למישהו בחדר חושך, ואז התברר לי שזה רופרט אוורט"), עולים המתמודדים (ביניהם מורה, רואה חשבון ושרברב) לסיבוב השני, שבו ניתנת להם הזדמנות להרשים את הקהל והשופטים (שמשום מה אינם מונים ולו דוב אחד - "בשביל האובייקטיביות" אומר המארגן. הקהל: "לפטר את השופטים!").

כולם, למעט אחד, יודעים מה הציפיות מהם, מתפשטים ומנענעים כרס ותחת המתחרים ביניהם על גודלם. אחד השופטים שלצדי, בלי קשר להעדפותיו בתחום הגברי, מספר לי שהוא מעריץ את הקלילות שבה האנשים האלה מקבלים את הגוף שלהם ושל אחרים, ושם לב לשתי עובדות מעניינות: כל המתחרים לובשים תחתוני שרוך, ולכולם יש בני זוג בקהל.
 

בשלים יותר לקשר

"זה נכון", אומר דיוויד, בעל המועדון XXL שבו אנחנו נמצאים, מרכז הסצינה הדובית בלונדון. "יש פה אחוז גבוה מאוד של זוגות ותיקים. כולם היו מספיק זמן בסצינה המרכזית, והיום הם יותר מיושבים ויודעים מה הם רוצים, אחרי שהם קיבלו את עצמם כמו שהם. אנשים גם נוטים להגיע לסצינה הדובית בגיל מאוחר יותר, בסביבות אמצע שנות השלושים, ויכולים להישאר בה עד גיל תשעים, בעוד שבסצינה הכללית אתה מרגיש נוח רק בתחום גילים מצומצם. פעם ניגש אלי בחור בן 19 ואמר לי: 'תודה לך, אני לא בעניין של דובים, אבל לפחות אני יודע שכשאתבגר, יהיה לי מקום חם ומקבל לבוא אליו'".

המועדון נפתח לפני שלוש שנים, והיום יש לו כבר 4,000 איש שמשלמים דמי חבר, ועוד כמה אלפים שמגיעים מדי פעם למסיבות השבועיות (כ-800 איש בכל שבוע). מועדוני דובים היו קיימים גם לפני XXL, ועדיין יש הרבה פאבים שפונים לקהל הזה, אבל XXL היה המרכזי והראשון שקידם בברכה את כולם ולא רק דובים. הרוב אמנם עונים להגדרה (גדולים, שעירים), אבל יש גם אחרים, רזים ונמוכים, שאין דבר טוב יותר בשבילם מאשר להתכרבל במיטה עם דובי חמוד וללכת לאיבוד חבוקים בו. ויש עוד הרבה אחרים, וכולם מרגישים טוב עם עצמם ועם העולם, מחייכים הרבה ומדברים בשמחה עם כל אחד, בלי לשפוט ובלי להניח מניע מיני מאחורי כל שיחה עם זר.

העובדה הזו בלטה במיוחד באירוע הפתיחה של אירועי הגאווה בפאב Dukes, עוד אחד ממעוזי הסצינה הדובית. פרנסואה וקווין מסכימים, בתור תמיכה מוראלית ומתוך סקרנות אנתרופולוגית, לדגום בפעם הראשונה בחייהם את הסצינה הדובית. בדרך לשם אנחנו לא מצליחים להימנע מבדיחות על שמנים וגברים גדולים וקשוחים שבוכים בסרטים. אבל אחרי חצי שעה כולנו נשבינו בקסם המועדון החברתי המאוד לא אקסקלוסיבי הזה. כי איך אפשר לצחוק על שני גברים בגיל העמידה, עם שיער שיבה וזקנים, בחולצות חוטבי עצים, העומדים זה מול זה ומתנשקים ונרגשים כמו שני נערים, מתכופפים מעל לכרסים המזדקרות זו מול זו ונפגשות כמה שניות לפני השפתיים. והעוקץ בבדיחות שמנים נעלם כשהם אומרים לך: "בוא ל-XXL מחרתיים, יהיה כיף, ותמיד נותנים שם המון אוכל".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by