בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המנוולים 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן חושבת שסיפוריהם של הגברים המכים שמרכיבים את "אלימות אינטימית" חשובים לא פחות מקולן של הקורבנות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני כמה חודשים כיסה את שער עיתון "העיר" תצלום גדול של נער ארוך שער חורץ לשון. מתחת לתמונה התנוסס הכיתוב "אני משוגע". כותרת המשנה הבטיחה כתבת פרופיל על פדופיל. קניתי. גם ראיונות עם רוצחים מעניינים אותי, ביוגרפיות של גנגסטרים ווידויים של סוחרי נשק, כשזה חם מפי האנטיכרייסט, אני רוצה לשמוע. רוצה לדעת מה יש לו לומר, אם הוא מתחרט, אם הוא מדבר על המעשים, רומז או מכחיש. אם הוא מתאר את התקיפות בגוף שלישי ומתרחק; או בגוף שני, כדי לשתף את הכתב שווה בשווה בבושה. האם הוא חש בושה?

דלית יסעור בורוכוביץ' מביאה את סיפוריהם האישיים של 18 גברים מכים, דרך ניתוח סיפור חייו של הגבר, עם דגש על ילדותו, תפיסתו את אשתו ותפיסתו את הגבריות הרצויה לעומת זו שלו. הלשון שלה נקיה, כמי שסומכת על קוראיה שיבינו לבד שאין היא באה לתת לגיטימציה לגברים מכים, אלא לנסות ולהוציא אל האור מה שעד עתה (פרט לספרות המקצועית) נשאר באפילה: הסיפור שלהם.

והסיפור שלהם לא מפתיע. רובם גדלו במשפחות אלימות או מזניחות, היו מפונקים עד בחילה או שלא זכו להכרה בקיומם, וכמעט כולם גדלו בבתים בהם האב מלך והאם שירתה, אם בשפלות רוח ואם במרדנות שנענשה בכבדות. רק 2 מתוך 18 המרואיינים הציגו תפיסה שיוויונית ביסודה. 16 הנותרים הסבירו, בחרטה או בראש מורם, שהיא "לא כל כך ידעה איך אשה צריכה להתנהג". רבים מהם תופסים את האלימות בין גבר לאשה כתופעה נורמטיבית, את החרטה חשו רק על החריגות שבעוצמת האלימות שלהם.

"אלימות אינטימית" לא מספק פתרון, וגם לא מתיימר. אבל הוא כן נותן, בציטטות עילגות, את המונולוג המסקרן של הדמות הכי אניגמטית, התוקף. קולו של הקרבן חייב להשמע - העלאת המודעות היא הכוח המניע את רוב השינויים החברתיים. אבל נדיר ולכן מעניין הרבה יותר - אם בשם המציצנות או בשם המשיכה האורגנית לאפל - הוא דווקא המונולוג של האיש הרע. מה מניע אשה מוכה לברוח אנחנו יכולים להבין, מה מניע גבר להצית את המיטה של בנו נותר בגדר מסתורין.

שוב ושוב חושפים הסיפורים, בלי תיאורי אלימות קשים או פורנוגרפיה של הסבל, את התפיסה הפטריארכלית במערומיה: "המילה שלך לא שווה כלום פה בבית הזה, אני פה, ומה שאני אומר זה קדוש", וחוזר חלילה שזור ב-16 מארגים שונים, חלקם מעוררי מיאוס טהור, חלקם רחמים וחלקם אמפתיה. הספר מבקש לדובב אנשים שברובם בטוחים ש"לגברים בתוך הבית יש כוח פיזי. הגברים שומרים אותו למצב מסויים, שאין ברירה. כוח בפה אין לגבר". גברים שגוזרים על עצמם שתיקה רגשית, שנדרו לא להחצין סבל, שמרגישים מושפלים מהידיעה שיש להם רגשות. גברים עם חלוקת תפקידים נוקשה אבל גם תודעה קורבנית מושלמת, שמאשימים את המקרה והנסיבות באחריות שלהם לגיהנום של הזולת.

רק שב"אלימות אינטימית", עולמם הרגשי של הגברים מתגלה כמשני; הגיבור האמיתי של הספר הוא מערך התפיסות והנורמות שנכפה או נבחר על ידיהם. אם 16 מתוך ה-18 הפגינו שובניזם מוחלט ותמים, מבלי להפגין הכרה, אף לא מבטלת, בקיומן של גישות אחרות, הרי שהשניים הנותרים, אנשים משכילים ומשוללי יכולת אמפטית לחלוטין, הם המעניינים יותר, אלו שבחייהם באמת משחק עיוות רגשי ולא פרקטיקה קיצונית של גישה רווחת.
___________________________________
דלית יסעור בורוכוביץ': אלימות אינטימית, (רסלינג)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by