בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מפת הדרכים 
 
 
מיכאל רורברגר

וואי וואי וואי, איך רורברגר מביא את החשק לשמוע את החדש של רדיוהד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

עטיפה

עטיפה מוזרה לאלבום החדש של רדיוהד. לא יפה. כמעט מכוערת. מין מפת דרכים, מבוך של מילים ואותיות: "וידאו, בית, מבחן, כניסה, אנטי, רק, סייל, מסך, חייך, תולעת, אשמה, צוואר, פחד, מרכז, שיער, ביטחון, עיניים, על גופתי המתה, ירח דבש, עשן שחור, דם צעיר". המון מילים. ניסיתי להבין, לא בדיוק הצלחתי. (חלק מהמילים מופיעות בשירים, אולי כולן, לא טרחתי לבדוק).
 

קצת היסטוריה

בראשית ברא תום יורק את "קריפ", והפאקינג ספיישל הזה הרס לעולם את הצורה. גם הישראלים יצאו מדעתם (ר' קוטנר & קסטרו) ורדיוהד, עוד טרם שהיו לרדיוהד ("הגדולים מכולם"), הגיעו להופעה ברוקסן.
 

רוקסן

פעם היה מועדון כזה (אי שם בערבות רמת החייל), ורדיוהד הופיעו שם. "הופעה נחמדה", אמרתי בזמנו (זה קרה ב-1993). "קריפ", שיר של פעם במיליון שנה, בלט מעל כולם; הגיטרה של ג'וני גרינווד חרקה במקומות הנכונים, שאר השירים סבבו סביב מחלקת בונו ו-U2, ובקיצור, היה נחמד.
 
 

פבלו האני

"פבלו האני", אלבום הבכורה, יצא לאור. "רדיוהד הולכים להיות גדולים, אולי ה-U2 של שנות התשעים", אני מצטט את עצמי, מתוך ביקורת בעיתון "העיר" של אז, וצוחק . U2 - איפה הם היום ואיפה רדיוהד. ה-2 תקועים במקום, מיינסטרים של המיינסטרים. רדיוהד בשלהם, מפתיעים, מנסים כל מיני כיוונים, כמו להקה שמנסה בכח להתחמק מתהילה, ולא הולך להם. המעריצים עיוורים, לטוב ולרע, ההילה עצומה. "הלהקה הכי טובה בעולם", אומרים עליהם. כמה להקות כאלה אתם מכירים. הביטלס?, הסטונס? זהו. אז עכשיו גם רדיוהד. שיהיה. בואו נמשיך.
 

HTTT פעם ראשונה

אתנחתא קלה בהיסטוריה. אני כבר בהאזנה רביעית לאלבום החדש. "Hail to the theif" (ומעתה והלאה - HTTT), "הידד לגנב" (או "The Gloaming", כי לאלבום יש עוד שם, כמו שלכל שיר באלבום יש עוד שם, כאילו לא בדיוק החליטו), ועדיין לא גיבשתי דעה סופית. ככה זה עם רדיוהד, לוקח זמן לעכל אותם. בינתיים אני נדלק ונכבה, נדלק ונכבה. נזכר מחדש בכל הביקורים האחרים שלהם בארץ, איך שחיממו ל-REM באיצטדיון רמת גן, וניצחו, איך שהופיעו בסינרמה לפני כשלוש שנים, והיו טובים, אבל בטח שלא הכי טובים בעולם.
 

או קיי קומפיוטר

אחרי שהוציאו את "The Bends" ב-1994, שהיה מלא בקריפים קטנים - מה שאומר בלדות מבחוץ וכסאח מבפנים - והצליחו להתחבר מצויין למסדר אלבומי הדכאון של כל הזמנים, הגיע "OK Computer" ושינה לנו את הקונספציה הקיומית. מעתה והלאה, כל מה שרדיוהד יעשו יושווה למאסטרפיס הזה, גם HTTT, בטח שגם HTTT, כי לפני שהוציאו אותו היו עוד שניים, "KID A" ו"Amnesiac", שני אלבומים אקספרינטליים ודי מעצבנים, וכל השמועות אמרו ש-HTTT יתחיל מן הנקודה שבה הקומפיוטר נגמר.
 

HTTT פעם שניה

צדקו. HTTT מזכיר את "OK Computer". האם זה טוב? אני עדיין לא בטוח. בינתיים אני מנסה להסתגל לחומר החדש. מסביב כבר סוערות גיטרות אחרות - הווייט סטרייפס, הסטרוקס וכל אבירי הגיטרה העכשוויים שמנסים לתפוס את הבכורה. למזלנו רדיוהד בשלהם, נשארו רדיוהד על בטוח. עמוסים, מרוסקי אקורדים, כבדים. צריך להיזהר שלא יאבדו את הרלוונטיות שלהם. הם לא. הם עדיין רלוונטיים, עשו קוויקי, תקליט בשבועיים (הקליטו אותו בלוס אנג'לס) ועמדו במשימה. HTTT יותיר אותם בפיסגה. תום יורק וחבורתו עובדים בחוכמה, כמו כל בוגרי אוקספורד.
 
הלאה האקספרימנטים, וולקאם בק רוקנ'רול. "2+2=5" פותח את האלבום וקורע לי את הנשמה. ושוב הגיטרות של ג'וני מקפיצות את הפיוזים. זהו הרדיוהדוניזם בהתגלמותו. בהמשך, 13 השירים הנותרים שבאלבום מחברים את כל מה שרדיוהד עשו קודם לכן למסה אחת חדשה ומגובשת. זה לא רק "או. קיי. קומפיוטר" סטייל 2003, זה גם הטוויטים האלקטרוניים של "KID A", גם הראשוניות של "דה בנדס", והפעם נראה שהחיבור הזה מצליח להרשים. רדיוהד עובדים בגדול, בומבסטיים, פוליטיים, קלאוסטרופוביים, פארנואידיים, אינטלקטואלים. כל מה שהייתם מצפים מהם להיות. התמהיל החדש יוצר ענין. כל האזנה נוספת עושה ענין נוסף (ומאוד כדאי לשים לב גם לבלדות עמוסות פסנתר כמו "Sail to the moon", כי באמת מצליח להם עם הבלדות).
 

עניין של זמן

אני חושב שאני מתחיל להתרגל. עוד האזנה אחת, ועוד אחת, עכשיו לנוח, רגע... עוד פעם. זה עדיין לא אומר שאני דלוק על התקליט הזה. מתחבר, מתנתק, אוהב, שונא, מתרגש, משתעמם, כל כך הרבה דברים קורים לי עם הרדיוהד הזה. תנו לי זמן. הוא יעשה את שלו.
 

ביטלס

מישהו השווה את אלבומי רדיוהד לאלה של הביטלס. אהבתי את ההשוואה, אז הנה היא:
דה בנדס = ריוולוור
או. קיי. קומפיוטר = סרג'נט פפר
קיד A ואמנסיאק = האלבום הלבן
HTTT = אבי רוד

נחמד, נכון?
 

זאב בדלת

אפילוג: "A wolf at the door" סוגר את HTTT. שיר מוזר. מתחיל כבלדה, הופך למשהו אחר. משהו קורה כאן לתום יורק; הקול שלו משתנה, כאילו חיפש כיוון אחר, מפלט מהאווירה המוכרת שלו ושל הלהקה, כמו פתיחת שער לאלבום הבא. מעניין.
_______________________________________
Radiohead: Hail to the Thief, (הליקון/Parlophone)
הרשמי של רדיוהד
אורלי גונן על רדיוהד
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by