בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיפור לשבוע הספר: דרך הלבנים הצהובות 
 
 
דרור נובלמן

"הדחליל ליטף בעדינות את תלולית השיער הקטנה, והיא שמעה עצמה נאנקת מעונג כשהוא העמיק את אצבעו ועיסה סחור סחור. היה בה משהו שרצה למחות, אבל הגלים האלה ששטפו אותה הותירו אותה חסרת אונים כמעט"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
היא עמדה בשדה פרגים מרהיב ונשמה בכבדות. עוד דרך ארוכה לפניהם, ידעה, אבל הייתה עייפה. "נעצור פה" הציעה, ומיהרה להשתרע על הקרקע הרכה. בין רגע הרגישה איך עיניה נעצמות. רחש מוזר הסב את תשומת ליבה וגרם לה לפתוח עין אחת; איש הפח היה עסוק בכתישת פרחי הפרג והתיך אותם על קסדתו הקופחת, היא השתוממה על המעשה המוזר.

איש הקש עמד לצדו של איש הפח, הם התלחשו והסתכלו עליה. עד מהרה חזר הדחליל, נושא בידיו ערימה של אבקה לבנה. הוא התיישב לצידה ושלף מראשו התפור קנה קש ארוך ומחודד. הוא גדש את קנה הקש באבקה הלבנה, ואז למרבה תדהמתה אחז בזרועה הימנית ודקר אותה בתנועה חדה. היא שיפשפה ברוגז את הפצע. "באמת אין לך שכל דחליל מטופש, מה אתה חושב שאתה..." היא השתתקה אט אט, כשתחושה מוזרה החלה אופפת את גופה. היא הרגישה שהיא רועדת, וראתה איך הדחליל דוקר את עצמו באותו קנה קש ומעביר אותו הלאה לאריה.

היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור. גלים של תמונות החלו שוטפים אותה. היא הרגישה שהיא עפה, שהיא נוסקת בשמיים הצבועים אדום, שהיא רואה את עוץ ממעוף ציפור, על שלל פלכיה וצבעיה של הארץ המשונה. היא שקעה בחלום, והרגישה ידיים עשויות קש ומתכת מלטפות אותה בכל גופה; זה לא היה בלתי נעים.

הידיים הפשיטו אותה משמלת התכלת והיא נותרה שוכבת ערומה. הדחליל ליטף בעדינות את תלולית השיער הקטנה, והיא שמעה עצמה נאנקת מעונג כשהוא העמיק את אצבעו ועיסה סחור סחור. היה בה משהו שרצה למחות, אבל הגלים האלה ששטפו אותה הותירו אותה חסרת אונים כמעט.

איש הפח גהר מעליה, מוט מתכת ארוך הזדקר מירכיו. מאיפה זה הגיע? תהתה. ודאי חלק מתברג. בתנועה חדה הוא הכאיב לה. רק לרגע, ואז היה נעים נעים מאוד. "אולי אין לי לב, אבל אני יודע לעשות אהבה", לחש.

הדחליל ליטף את עצמו, והיא התפלאה לראות איך הקש הנעים והרך, הופך קשה כל-כך. הוא תחב את קנה הקש בפיה, ומדוע לא בעצם? הם הרי חברים טובים כ"כ כולם, עוזרים לה לחזור הביתה או משהו. מרחוק שמעה יללה. "איפה טוטו?" נזכרה פתאום. איש הפח סובב אותה על בטנה: "אל תדאגי לו, הוא עושה חיים".

הכל הרגיש כ"כ נכון, כאילו הם הופכים לישות אחת, נעים ונדים עם תנועת הגלים שמילאו את נשמתה. וזה המשיך עד שהדחליל גנח פתאום, והיא הרגישה שטף של גרגרי חיטה נפלט לתוך פיה. היא בלעה.

התחושה הטובה השתנתה. כאב לה. היא רצתה להיעלם. רצתה לשוב הביתה. היא בכתה. "את יפה" נאנח איש הפח. "כל-כך יפה...", ובבת אחת, שפריץ אדיר של שמן מכונות מילא את ירכיה. היא נשארה לשכב על הקרקע, חובקת את עצמה. איש הפח הדליק סיגריה, הדחליל התרחק ממנו בחשש.

היא ניצלה את ההזדמנות כדי לדדות משם והקיאה את נשמתה. במרחק מה, ראתה את טוטו מפרפר בשלולית של דם, שדרתו מנופצת ובולטת מן הבשר. היא נחפזה אליו, נתקלה באבן סמויה ונפלה. כשהרימה את ראשה, ראתה את האריה לצידה. היא נעזרה בו כדי לקום. "חייבים לעזור לטוטו! הוא פצוע..." היא השתתקה באחת כשראתה את נקניק הדם התפוח שהיה תלוי בין רגליו, הוא חשף שיניים והתקרב. היא התמוטטה לקרקע מותשת. צבעם האדום של הפרגים החוויר אל מול אדום דמה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by