בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הוסיפי עוד קיסם למדורה, בוצ' 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר עם פוסט מורטם לטראומת השריפות של ל"ג בעומר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מהמדורה של ל"ג בעומר חזר בעלי עם שני מספרי טלפון: אבא של איתי ואבא של עומר. לי יש את אבא של רז וגור, שהוא הגבר הכי הורס בעיר, כך שלא ממש יכולתי להתלונן, אבל עמוק בלב הצטערתי שלא אני התנדבתי ללוות את בן אחותו למדורה. אבות בהחלט עושים לי את זה, ועל אחת כמה וכמה אבות של ל"ג בעומר. הם יודעים לבחור מקום נקי מעשבים, הם מתרחקים מקווי חשמל, הם תוחמים את שטח המדורה באבנים והם ירחיקו מהאש חומרים דליקים, בדיוק כל מה שלא היה עולה על דעתי לעשות. בסוף הלילה הם יקראו לי לכיבוי צופי, ואני אשתין גבוה יותר מכל האחרים. גברים אוהבים מדורות - להדליק אותן, ויותר מזה לכבות אותן. הן גורמות לבר-כוכבא שבתוכם לצאת לחופשי. לעזאזל מאות שנים של ציביליזציה, הם אומרים לעצמם, נשלוף את זרנוקינו הטבעיים וננצח את מרד האש הזאת. אי אפשר שלא לאהוב אותם על כך.

אני לא חוגג את ל"ג בעומר כבר שנים. מכיתה ח', אני חושב, עם סיום בית הספר היסודי. אני שונא את החג הזה, שדרש ממני תמיד להיות מה שאני לא. הוא דרש ממני להתנהג בגבריות. אם בימים כתיקונם, ימים שבהם לא שורפים שום דבר, אף אחד לא הפריע לי לשחק גומי עם הבנות, בל"ג בעומר נדרשתי לעזוב הכול ולסחוב קרשים למדורה. אם בימים כתיקונם הייתי אחראי על התוכנית האמנותית, בל"ג בעומר נאלצתי לעזוב הכל ולסחוב קרשים למדורה. אם בימים כתיקונם הייתי מדביק קולאז'ים מתמונות של צביקה פיק מ"להיטון", בל"ג בעומר נדרשתי לסחוב עצים למדורה. ואם בימים כתיקונם ישבתי עם הבנות והסתכלתי בבנים משחקים כדורגל, בל"ג בעומר נאלצתי להתחבק עם אורנה שחם ולהביט בגחלים הלוחשות.

ל"ג בעומר הפך לעניין רומנטי בכיתה ה' או ו', עם הקמתה של החברה המצומצמת. אריה ורונן ויובל ודורון תלו כל-כך הרבה תקוות בלילה הזה, עד שנמנעתי מלהביע את סלידתי מכפיסי העץ שנתקעים בידיים, המזרנים המפושפשים שנסחבו מאתרי בנייה שפלסטינים עבדו וישנו בהם, הגצים שרתחו באוויר ואיימו לחרוך את בגדי, והעשן שנדבק לשיער כמו זקן למספר שלו בתור לקופת חולים. לאריה, רונן, יובל ודורון לא היה אכפת מכל זה. גם לא מהריח בשיער. ועל המזרנים הדוחים הם רבו מי יתחבק קודם עם סיגל ואיילת ודורית וחגית, ומי יקבל ראשון נשיקה. צרפתית. אני את אורנה הזמנתי לכרית הגדולה שהבאתי מהבית, והצטערתי שלא הבאתי גדולה יותר. היה לי צפוף ודביק, הגצים איימו לחרוך את בגדי, לבה של אורנה הלם בחוזקה, החזקנו ידיים, התקרבנו לנשיקה, והגחלים הלוחשות לחשו לי: בחיים לא ייצא לה הריח הנורא הזה מהשיער. שנאתי את ל"ג בעומר, שדרש ממני תמיד להיות מה שאני לא.

בעלי לא סובל מהטראומה הזאת. הוא היה בצופים, ובצופים לא היו זוגות ל"ג בעומר, מה גם שמגיל 12 עד 15 כבר היה לו זיון קבוע. לבעלי גם אין בעיה לסחוב עצים. רק תיתנו לו להקים מדורה. שעות הוא יתכנן איך היא צריכה להתחיל לבעור, ואילו קרשים אמורים להתפחם קודם כך שהאודים יקרסו זה על זה בדרך כזו שייצרו מבנה כאוטי, אך בעל היגיון פנימי עשיר. למדורה של בן אחותו הוא אמנם הגיע בלי חשק בכלל, אבל כשראה את אבא של איתי ואבא של עומר מתחילים לארגן את הקרשים, מיהר להצטרף, כשהוא פוקד עליהם מה לעשות, ומדי פעם טופח להם על השכם לאות הערכה או מחליק להם כחבר לנשק. כשהגיעו למדורה שתי לסביות בוצ'יות, אמהות של נדן ויודית, הוא חשב שהמדורה הזו הולכת להיות הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים - עבודת כפיים עם גברים מסוקסים ובוצ'יות זה עבור בעלי כמו חוג סלסה עם ריקי מרטין לליאור נרקיס - אבל הלסביות התגלו כשתי קרטושקעס שהתפחמו יתר על המידה בחוג למגדר במכללת בנות ויסוצקי.

זו הפעם הראשונה בחייו של בעלי שהוא לא מסתדר עם לסביות, ועוד בל"ג בעומר, כשהם אמורים היו לדבר בלהט על תחביב משותף: נגרות. האמהות של נדן ויודית החמיצו פנים מהרגע הראשון. הן ממש לא שמחו שהמדורה הוקמה בלעדיהן. "אולי צריך עוד כמה יועצים?", אמרה אחת מהן בציניות למראה הגברים שטרחו על מה שנראה כמגדל שמירה חביב. "אולי צריך איזה גנרל שיארגן את המדורה?", הוסיפה השנייה ארס. "ולמה בפאליות? למה המדורה חייבת להיות פאלית, תגידו לי?", זעמה הראשונה, ונדן התחיל לבכות וגם בן אחותו של בעלי. "אתן דווקא אמורות לאהוב את זה, לא?", התבדח אבא של איתי וניגב מצווארו את הזיעה בגופייה הלבנה, "בכל זאת, הולכים לשרוף את זה". בעלי מירפק אותו, אבל כבר היה מאוחר מדי. האמהות התנפלו על המדורה, הרסו את המגדל ועיצבו אותה מחדש כאיגלו. "סבבה", אמר אבא של עומר, "שורפים שדיים", והחליק לבעלי, אבל מבטן של הבוצ'יות הקפיא את הצחוק על שפתי כל הנוכחים.

כשהלילה התקדם, הצטרפתי לבעלי במדורה. בן אחותו כבר נרדם בין זרועותיו, והאמהות של יודית ונדן ("נרתיק! זה הפירוש של זה, נרתיק, מה אתה לא יודע עברית?", הן צרחו על בעלי שניסה לברר את מקור השם) כבר עזבו מזמן. אבא של איתי ואבא של עומר ישבו על החול עם אמא של עומר (הבת) ואמא של רינת (הבן), ובעלי חיבק את בן אחותו, ובעזרת מקל כיסה תפוחי אדמה אחרונים ברמץ. הוא שמח שבאתי ופינה לי מקום לצידו על השמיכה. התיישבתי, והתקרבתי אליו כי היה לי קצת קר. נזכרתי באורנה שחם ובאיך שנורא רצתה לקבל ממני נשיקה. בכיתה ח', כשלא נישקתי אותה היא כבר ממש בכתה. סיפרתי לו גם על יובל, שהיה הראשון שנגע לסיגל בשדיים. זה היה על המזרן המפושפש בחצר הבית של אריה. החזקנו ידיים. מולנו לחשו הגחלים. אבא של איתי ואבא של עומר הסתובבו וחייכו לעברנו. אמא של עומר (הבת) עשתה לי שלום. זאת היתה אורנה שחם. "אני רוצה לנשק אותך", אמרתי לה, "אפשר?".
"אני נשואה", היא אמרה, "מה הבת שלי תגיד?".
הכרתי לה את בעלי. "גם אני נשוי", אמרתי לה, "ובכל זאת... אבל בלי לשון".
"בלי לשון", היא אמרה. כשהיא התקרבה אלי, שמתי לב שהריח יצא לה מהשיער.
"אחר כך, חבר'ה", צעקתי לאבא של עומר ולאבא של איתי, "נעשה כיבוי צופי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by