בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רצועת האלכסון כפי שהסברתי לבני 
 
 
רם אוריון

רם אוריון הגיע למסקנה שההסבר היחיד להצלחה של הסטריאופוניקס הוא בכך שהם לא ממש מחורבנים בשום קטגוריה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
על הסטריאופוניקס שמעתי לראשונה מחבר שוכן לונדון שנתן לי עליהם טיפ חמים. הם שלישיה, גיטרות יפות, הפקה טובה, זמר עם קול סדוק מצוין, סוג של תכנים פוליטיים, וולשים. הכל, אגב, התברר כנכון.

תהרגו אותי על סעיף רדידות, אבל אני ישר קיוויתי על סמך האינפורמציה הנסיבתית הזו שיש אולי יורשים למאניק סטריט פריצ'רס, שהעניין שלי בהם ובפעילותם השוטפת (שהיה פעם גדול מאד) דעך עם כל יום היעדרות נוסף של ריצ'י אדוורדס. כששמעתי את אלבום הבכורה של הסטריאופוניקס, חשבתי לעצמי: להקה טובה. לא המאניקס, אבל יש להם את הרגעים שלהם. הם רק צריכים יותר שירים חזקים, ופחות בלדות משמימות. השני שינה מעט ודי הבהיר לי שהם לא הולכים להיות מעמודי התווך בדיסקייה שלי.

לפני כמה ימים יצא לי להגיד בשיחה בנושא "הפקה" שלדעתי אי אפשר להפוך שיר כתוב רע לשיר מעולה באמצעות הפקה דומיננטית (ההפך, ז"א להרוס שיר מוצלח דרך הפקה, זה דווקא לא מסובך). בקומוניקט שצורף לדיסק הטרי של הסטריאופוניקס מצוטט קלי ג'ונס שמספר איך הוא ניגש לכתיבת החומר בהשראת ג'ון פוגרטי (קרידנס קלירווטר ריווייוול).

הוא הגיע כל בוקר לאולפן כדי לצאת בערב עם סקיצה לשיר חדש. מגניב. מרשים. ואז הוא הביא את השירים הנבחרים ללהקה, שניגנו ועיבדו אותם חי בחדר. "כמו בהתחלה", הוא אומר. אנרגיות חיות. סבבה. אחר כך הם הלבישו את ההפקה על השירים. מקהלות גוספל, חצוצרות, מיתרים מקלדות וכן הלאה. יש הרבה מאד "איך" בתיאור העבודה על הדיסק, ואני האחרון שיזלזל בחשיבות הדרך לתוצאה, אבל מתחת לכל, כמו שאני רואה את זה, יצא אוסף של יותר מדי שירים שבושלו פחות מדי לפני שהם הוקלטו, ויותר מדי אחר כך. ואם מדברים על הפקה ותקציבים, יצא תקליט מדושן משהו, יחסית לגישת ה"חזרה לשורשים" של קלי ג'ונס.

כשאתה מגיע לאנגליה ורוצה לקבל אישור עבודה, המעסיק המקומי חייב להוכיח לרשויות שאין לך תחליף בעל אזרחות בריטית שיכול למלא את אותו התפקיד. נזכרתי בזה מכיוון שהאלבום החדש של הסטריאופוניקס גרם לי לתהות איך, ולמה, הם זוכים להיות במקום שבו בודדים מבין עשרות אלפי מתמודדים זוכים להגיע אליו - חוזה שמן בלייבל גדול ומכירות יפות.

סטריאופוניקס כבר בדיסק השלישי שלהם בלייבל גדול, מה שאומר שהם זוכים גם לתמיכה ציבורית רחבה דרך רוכשי הדיסקים וקוני הכרטיסים. מה גורם להם להיות כל כך חסרי תחליף? למה הם (די) גדולים? ואם נגיד שזה תוצאה של מנגנוני תעשיית המוסיקה, אז למה הם? אני לא מצליח להבחין, ובדיסק החדש במיוחד, בשום דבר שבו הם מתבלטים בטירוף כמו יכולת כתיבת שירים, כריזמה, סאונד, אווירה, סקס אפיל, תוכן טקסטואלי, נגינה או משהו אחר, שגורם להם להיות יחודיים, חד פעמיים.

ההסבר היחיד שהגעתי אליו הוא שסטריאופוניקס הם להקה עם ממוצע גבוה. הם לא מחורבנים באף אחת מהקטגוריות. הם טובים יותר מהרוב. זה בטוח. סביר להניח שחוסר הקיצוניות הזה הוא מה שמאפשר להם לפנות למכנה משותף רחב יחסית לשלישיית גיטרות בריטית עם נטייה לחספוס. ואולי אלה בכלל גלגלי הלייבל המשומנים שעושים אותם גדולים? ודווקא אותם, כי הם נוחים למנגנון.

אפשר לטעון שהממוצע הגבוה שלהם הופך אותם ל"נוחים" בשביל מחלקות ההפקה, תדמית ושיווק, והם מספיק לא מפתיעים או הרפתקניים באמת כדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם שישמרו על הממוצע הזה לאורך זמן, מה שמצדיק השקעה. אולי זה העניין. או אולי, מצד שני, יש להם משהו שהם ממש מצטיינים בו, ואני לא מצליח לזהות אותו. אפשרי. אני אף פעם לא טענתי שפיצחתי את סודות המיינסטרים. דבר אחד בטוח. אם הם מוכרים בכמויות של שבע ספרות, אפשר להגיד שהסטריאופוניקס בפירוש גדלו להיות להקת רוק'נ'רול מיינסטרימיסטית. במובן המשעמם של המילה.
_____________________________________________________
Stereophonics: You Gotta Go There To Come Back, (אן.אם.סי/V2)
להאזנה לקטעים מהאלבום
האתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by