בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ממנטו מורי 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור נדהם מ"בלתי הפיך", שלא נראה ולא חושב כמו אף סרט אחר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
איך לכל הרוחות כותבים על סרט כמו "בלתי הפיך"? איך מצליחים לגעת בו בכתיבה, להגיד עליו דבר מה שיש בו מהות, שיש בו איזה ערך למי שטרם ראה את הסרט, ובו בזמן לא לגעת בו, כדי לא לקלקל את הצפייה? שהרי "בלתי הפיך" שונה כל-כך מהסרט הרגיל, שכל ניסיון לכתוב עליו כאילו היה הסרט הרגיל ייגמר בוודאי בפגימה אמיתית בחוויית הצפייה הראשונית, המעכלת, ש"בלתי הפיך" מסוגל להעניק.

אולי נתחיל מהגיהנום, או למעשה באחד מחדריו הנמצא בטבורה המהביל של אחת מהערים הגדולות. שני אנשים יושבים על מיטה מיוזעת, מבכים את גורלם הנורא. האחד אנס את ביתו במשך שנים, השני נראה כמי שחטאי העולם כולם עברו דרך נשמתו. "הזמן הורס הכל" אומר האחד לשני, כשאל החדר הנורא בתבל בוקע קולן של סירנות המשטרה.

המצלמה עוקבת עתה אחר המשטרה, העוצרת את מרקוס ופייר. מרקוס (וינסנט קאסל) מוטל ראשית לתוך אמבולנס, כשהוא מחוסר הכרה לחלוטין, פייר (אלברט דופונטל) נדחף לניידת, מלווה בחרפות השוטרים והנוכחים במקום. על שום מה נעצרו? איך הגיעו לכאן? מי הם בכלל? על השאלות הללו עונה "בלתי הפיך", שלב אחר שלב, כשהוא מספר את סיפורם של השניים, ושל אלכס (מוניקה בלוצ'י) זוגתו של מרקוס, מהסוף השטני אל ההתחלה.

בניגוד ל"ממנטו" שסיפר גם הוא סיפור ההולך ומתקרב לראשיתו, "בלתי הפיך" לא מספר במקביל סיפור שדרה על חייהן של הדמויות. אין כאן מונולוג בו הגיבורים מתארים את חייהם. על חשיפתן של הדמויות אחראי הצופה, והוא בלבד. הוא זה החופר בצפונות האנשים אותם הוא מלווה, תוהה על קנקניהם. מי כאן הטוב? מי כאן הרע? בכל סצינה, החושפת את הרגע שלפני, את הסיבה לסצינה שראה לפני רגע, עלולה התמונה להשתנות. גם השאלה "על מה הסרט הזה?" מקבלת שפע תשובות בטרם מגיעים הסרט והצופה בו אל קו הסיום.

אפילו קו הסיום, שברוב הסרטים נראה כמו הדבר המתבקש ביותר, הוא משהו שהופך לשאלה גדולה במהלך "בלתי הפיך". אם יותר לי לנחש, הרי שלא מעט אנשים, שיבואו כדי לצפות במכמניה של של מוניקה בלוצ'י, יתיקו את ישבנם מכסאם וינועו הביתה, לנוכח שתי סצינות, שהאלימות בהן היא ראשונית ונוראה. אודה ולא אבוש, שגם אני תהיתי במהלכן, בעוד אני נרתע אך נמשך לזוועות המתרחשות על המסך, אם יש טעם להשאר עד תומו של הסרט. האלימות, לא רק שהיא נוראה ופוצעת את הלב, הרי שהיא גם נדמית שרירותית, מזעזעת רק כדי לזעזע.

והיא אינה כזו, בסופו של דבר. כי המסע בו לוקח הבמאי גספאר נואה את הצופה, מהגיהנום אל גן העדן ובחזרה, דורש את נוכחותו של הגיהנום. הנוראות של חלק מהסצינות, כשהיא ניצבת מול הבנאליות, אפילו הטוּב והיופי, של סצינות מאוחרות יותר, היא חלק ממה שבסופו של דבר עלול לייצר אצל הצופה רגש שלא בכל יום נתקלים בו באולמות הקולנוע, אם בכלל.

בסופו של דבר, לטוב ולרע, "בלתי הפיך" הוא סרט מדהים. הוא ראשוני, הוא חד פעמי. הוא לא נראה כמו אף סרט אחר, הוא לא חושב כמו אף סרט אחר. הוא כולו הפתעה, הוא כולו זעזוע.
__________________________
בלתי הפיך, צרפת 2003, 95 דקות
למידע על זמני ההקרנות
האתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by