בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איש המרלבורו מן 
 
 אריק הגבר (צילום: ורדי כהנא)   
 
ערן דינר

ערן דינר גאה באריק סיני על השלמת המהפך, ומוסר איגרת עידוד לחמי רודנר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהאייטיז היו עשור צעיר ומבטיח, והפופ הישראלי נהנה מתור זהב קצר ומזהיר, אריק סיני היה אחת ההצלחות הגדולות של התקופה. זה קרה בעיקר בזכות "צל כבד", אלבום קאנטרי-פופ מעולה בהפקתו של מתי כספי, שהפך את סיני לשם מוכר בכל בית. המשך הדרך היה מזהיר הרבה פחות. אם ללכת על הקלישאה בלי בושה, אז "צל כבד", מגה-להיט במונחי 1981, הטיל את צילו (הכבד) על אלבומיו הבאים של סיני, שנכשלו ברובם למרות איכויותיו כזמר והבחירות המעניינות של שירים וכותבים. כמבצע בעידן של כותבים-מבצעים, הוא נדחק בהדרגה אל מדבר אי הרלוונטיות.

"נאהב עד שנמות", אלבומו החדש, מסמן את שובו של סיני, נינוח כתמיד, מצויד בגלריה מרשימה של שותפים למלאכה ובקעקוע, למען השיק, בתקליט מהנה ועשוי היטב בהפקתו המוקפדת ומלאת ההפתעות של אסף אמדורסקי. השידוך בין קולו העמוק של סיני להפקה העדכנית של אמדורסקי מעורר התפעלות, ומשכיח ביעילות את הטעם החמצמץ שהותירה העבודה המשותפת של האחרון עם שלמה ארצי.

לכאורה "נאהב עד שנמות" אכן חותך באבחה חדה את הקשר לאריק סיני הישן, מעין איש מרלבורו מזוקן שאוהבים לקשר למגפי הבוקרים ולברודויי 80. למעשה, סיני ירד מסוסו ונפטר ממעיל הפרנזים כבר מזמן, ובאלבומים שבאו אחרי "צל כבד" הקפיד לבחור כותבים צעירים ורעננים, כמו ארקדי דוכין ומאיר שטרית איתם עבד כבר ב-88'. זהו, אם כך, המשך טבעי לאלבומיו הקודמים של סיני שתמיד הצטיין בבחירת החומרים. הפעם, נראה שהצליח לו במיוחד.

בין המשתתפים: מיטב נציגי השלולית הרוחשת. ביניהם מושיק קופ, ג'וני שועלי, שרון רוטר וקרני פוסטל. נוסף לחבר'ה הצעירים נוכחים כאן גם נציגי הדור הוותיק יותר כיצחק קלפטר ושם-טוב לוי שיחד עם סיני עצמו מחזקים את התחושה של מפגש דורות.

רשימת הכותבים שבחר אריק סיני לאלבום מגוונת ומרשימה לא פחות מנבחרת הנגנים והמשתתפים. מלבד אמדורסקי, שתרם שני לחנים מצוינים ("אור אדום כמו דם" ו"גשם של ברכה", שמוסיקלית מרחיק לכת יותר מכל שיר אחר כאן), ועמיר לב שאחראי ל"מכור" המוכר, נוכחים גם רן עפרון, יהלי סובול ("חבל שאת יפה", מהיפים בשירי האלבום), ויוסי פרץ.

יצחק קלפטר, שעבד רבות עם סיני בעבר, נותן כאן אס אמיתי בדמות "מחכה עם הכלבים", לחן פשוט שפוגע בול. זה השיר המוצלח ביותר בתקליט והוא מופיע בו פעמיים. באמצע האלבום בעיבוד של אמדורסקי, ובסופו, תחת השם "כלבים קטנים", כאפילוג אקוסטי נעים.

עם אלבום כה מוצלח, וסינגלים שמושמעים היטב, אפשר רק לקוות ששובו המבורך של סיני לסקאלה המקומית ישתלם גם כשיתורגם למכירות. האוסף הכפול שיצא לפני כשנה הוכיח שיש לו עדיין אפיל מסחרי לא מבוטל. נותר רק לברר אם הקהל, שידע להכיר לסיני טובה על עברו, יהיה קשוב לו גם כאמן עכשווי. אחרי התלאות שספג בעשרים השנים האחרונות, אין ספק שזה מגיע לו.
 

***

הבשורה של "חמלה", אלבום הסולו השלישי שלו, היא שחמי רודנר שואף להשתדרג. הוא גם דואג להבהיר זאת דרך הטקסטים הגבוהים והחוברת המנוקדת. הניקוד, השפה המיופייפת ובעיקר היומרה שמאחוריהם, משכו אל רודנר ואל האלבום לא מעט חיצי לעג שלא ממין העניין.

נכון, הטקסטים החדשים של רודנר רחוקים משלמות. מדי פעם האוזן נזקפת למשמע יציאות מסורבלות בסגנון "איך זה שאפילו לשלט אנ'לא מגיע / אבל לשלוט בעם אדע היטב" שגרם לנסיינים שלנו לזוע באי נוחות, ולא מהסיבות הנכונות, אבל עם יד על הלב צריך להודות שעל התחלקויות בסגנון הזה עוד לא סקלו כאן אף אחד. אין ספק שעל חמורות מאלה סלחנו לרבים אחרים, ותיקים ומצליחים ממנו, אבל רודנר, שמכניס טקסטים כאלה לדיסק לצד תותחים כבדים כ"פגישה לאין קץ" ו"האם השלישית" של נתן אלתרמן, מכניס את עצמו מראש לעמדת השוואה מאד לא נוחה. טוב הוא כבר לא ייצא מזה.

מוסיקלית, הסיפור שונה. הפתעות גדולות אמנם אין כאן. "חמלה" משמש כהמשך טבעי לשני האלבומים שקדמו לו, אבל הוא גם נשמע רענן ומשוחרר מהם, ובהחלט יתכן שבעתיד יחשב לטוב משלושתם. ב"דרך כוונת רובה" (שהרלוונטיות שלו ממוסמסת על ידי הטקסט המליצי) רודנר אפילו מרחיב מעט את הסקאלה הסגנונית שלו ומתנסה ברגאיי, אבל בדרך כלל הוא נשאר בטריטוריה מוכרת. רוב האחרים נעים על הטווח שבין בלדות מתקתקות מהסוג שהתרגלנו לקבל מרודנר בשנים האחרונות ("הברית שצריך לחדש") לרוק בסיסי שברגעיו הטובים מזכיר את שלהי ימי "איפה הילד" ("חמלה" המצוין, "הרוב הדומם / קין").

עידו אגמון שהפיק והיה שותף לעיבודים, מושך לכיוונים רזים ודוקרניים יותר מאלה שהתרגלנו לשמוע באלבומי הסולו הקודמים של רודנר. לא כל השירים יוצאים נשכרים מהרזון הזה. "האם השלישית", לחן נהדר של יאיר רוזנבלום למילים מצמררות של אלתרמן, מקבל ליווי בנאלי מדי שמחמיץ את הדרמה הגדולה. אבל הלחנים של רודנר עצמו תמיד היו יעילים במיוחד כשנעטפו בעיבוד גיטרות-בס-תופים הכי בסיסי. "פגישה לאין קץ", עוד קלאסיקה אלתרמנית שזכתה לביצועים רבים ומופיעה כאן בלחן חדש, היא דוגמא מצוינת לכך ואמנם, הגיטרות של אגמון והסאונד החי ששולט באלבום כולו מהווים משקל נגד לאספירציות הפואטיות של רודנר והופכים את "חמלה", למרות מגרעותיו, להאזנה מעניינת.
__________________________________
אריק סיני: נאהב עד שנמות, (אן.אם.סי)
חמי רודנר: חמלה, (הד-ארצי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by