בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המרד השפוי 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן מחכה ליום בו יאמצו כל המתנחלים את המחאה השקטה של גיבורת "החווה ממול" עדי דריבן, שמות בעלה הזכיר לה שהאדם חשוב מהאדמה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני מעדיפה סרטים תיעודיים על סכסוכים של עמים אחרים. סרטים על אירים שמספרים על פעולות טרור על כוס בירה גינס, סרטים בהם איכרות בוסניות מעלות זכרונות פצועים ממקרי האונס והרצח שביצעו הסרבים והקרואטים. בסרטים על סכסוכים של אחרים, יש טובים ויש רעים, בדרך כלל אין באמצע. סרטים על סכסוכים של אחרים הם לא חתך מדמם באמצע הלב שלי. בסרטים על סכסוכים של אחרים, אני יכולה להזדהות בלב
שלם ובאמונה עם כאבה של אשה מרשימה אחת שבעלה נרצח יום אחד, ולהתעלם מהמסגרת הרחבה של סכסוך בן עשרות או מאות שנים.

"החווה ממול" לא מספר על כיבוש או סכסוך. הוא מספר על עדי. עדי היא אלמנתו של דב דריבן, שנרצח באפריל 1998 בהתקלות עם רועים פלסטינים. דריבן היה בעל ואבא אהוב, והילדים ועדי מתגעגעים אליו כל יום. דריבן גם היה אחד מקבוצה של מתנחלים שהקימו מאחז לא חוקי בחוות מעון, על אדמה של אנשים אחרים, פלסטינים, שעליה השתלטו בכוח הזרוע. דריבן היה אבא שלימד את ילדיו לרכוב על סוסים והיה "גבוה וחתיך" בעיני אשתו ואהובתו, ודריבן גם היה המתנחל שסגר בכוח את הדרך לכפרים פלסטינים באזור דרום הר חברון ומנע מהם יציאה, וירה על טרקטורים של איכרי האזור, כפי שמספר אחד מהם.

את הסיפור של חוות מעון ושל דרום הר חברון אני מכירה מהצד האחר. מהצד של 700 פלסטינים תושבי האזור, רועים וחקלאים שגרים במערות ובפחונים באזור. מאות התושבים הללו גורשו מכפריהם בסוף שנת 1999 בעקבות לחץ שהפעילו המתנחלים על צה"ל, ושבו לשם רק בעקבות החלטה זמנית של בג"צ בעניין. את מתנחלי האזור אני מכירה כחומסי הזיתים ומרביצי המכות, שתוקפים פלסטינים ופעילי שלום וזוכים להעלמת עין מצד צה"ל. את חיי המשפחה שלהם ממילא לא יכולתי לראות מהצד האחר של כוונת העוזי שלהם.

כוחו של הסרט בדיוק בדיסוננס הזה, בין דמותו של דריבן כאיש משפחה ואהוב, לבין דמותו כסמל שאימצו המתנחלים וככובש המאיים שהיה בעיני הפלסטינים. הסרט מראה את המתרחש מבלי לכפות עלינו עמדה. הבמאית תמר וישניצר-חביב התלוותה למשפחתו של דריבן במשך כשלוש וחצי שנים ופשוט שמעה אותם. את האמונה, הטירוף המשיחי, השוביניזם והגזענות, המצלמה שלה קולטת אגב שיחה. המתנחלים והמשפחה לא טורחים להסתיר אותם, ואולי גם לא מרגישים שאלו דברים שמוטב להצניע.

דמותה של עדי דריבן משקפת את המתח הזה על כל היבטיו. עדי היא אשה מרשימה ומקסימה, שמחייכת למצלמה במבוכה כשהיא מספרת על אהוב ליבה. בדיוק באותו חיוך נבוך היא מתארת את השתתפותה בארגון טרור יהודי שתיכנן לפוצץ מסגדים באזור ירושלים. היא לא מרגישה כיום שהיה משהו פסול בהתארגנות כזו, רק שהיתה נערה תמימה שנוצלה לצורך האידאולוגיה של מישהו אחר.

עדי מעוררת אמפתיה בעיקר כאשה שמתמודדת מול מאבק גברי וסקסיסטי על אדמה וכבוד. המתנחלים סביבה מופיעים כדבוקה שרירית של כיפות ופיאות, ואילו היא מסרבת להשתתף בחגיגות שלהם להכנסת ספר תורה על שמו של דב לחוות מעון. בזמן שהם קופצים ומרקדים באקסטזה משיחית, עדי מוחה בשתיקה ומסרבת להגיע. אחד המתנחלים בטקס מסביר שארץ ישראל היא "אשה נאמנה שלא יכולה לבגוד בבעלה, ואנחנו הבעל היחיד שלה". עדי נאמנה לזכרו של האיש שלה, ומעדיפה שלא לחזות בהפיכתו לסמל שמצדיק במותו עוד ועוד מוות.

השילוב הזה בין אידאולוגיה לאומנית לאידאולוגיה סקסיסטית שזור בכל ההתרחשויות, בעולם שבו הכובש צריך להוכיח את עצמו כ"גבר אמיתי" ו"לדפוק אותם" כדי להשתלט על האדמה. משפחת הוריו של דב דריבן מהווה דוגמה מושלמת לשילוב המנצח הזה. האב הוא מעין קאובוי אמריקני הזוי, שחינך את בניו לרכוב על סוסים ולשנוא ערבים. הוא מנסה להעביר את המורשת גם לבנו של דב, וכשהילד חושש מהסוס הוא צועק עליו "אם אתה לא רוצה להיות גבר זו הבעיה שלך". אולי כאן מתחיל המרד של עדי, שיושבת עם הסבא ומסבירה לו שהילד לא צריך להוכיח את הגבריות שלו דרך הסוס.

המרד של עדי הוא לא שינוי אידאולוגי חד. בתום התקופה, היא עדיין מאמינה בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ובזכותנו לכבוש אדמות של אחרים. המרד של עדי הוא מרד של אשה שאיבדה אדם אהוב לטובת הצורך לכבוש ולהוכיח שאתה גבר על הסוס. המרד של עדי הוא מרד עייף, מרד של הענקת עדיפות לאדם על פני האדמה, מרד שנובע מתוך הרצון להשיב אליה את בעלה ולוותר תמורתו על חווה ארורה בלב הישימון. "בשביל שדב יישאר בחיים", היא אומרת בסוף הסרט, "הייתי מוותרת על כל הסמלים. אני רוצה לחיות עם דב, לא עם הסמל". היא מחליטה לנטוש את הבית שמול חוות מעון, ועוברת לגור אי שם על הקו הירוק, במעין התקרבות איטית בחזרה מהמערב הפרוע לחברה הישראלית.

בתום הסרט, אי אפשר לאהוב או לשנוא את עדי דריבן, להזדהות איתה או להיות נגדה באופן מוחלט. עדי נותרת גזענית ולאומנית כפי שהיתה במהלך הסרט, ונותרת גם אשה מקסימה וחזקה שמתגעגעת לאיש שאהבה. עדי למדה על קדושת החיים רק בעקבות קידוש אהובה המת. היא איננה רע מוחלט או טוב מוחלט. היא כאב מוחלט והבנה עייפה וחותכת, בעוד היא רוכבת אל עבר השקיעה ואל עבר הקו הירוק עם ילדיה, נוטשת את המאחז, ומדמיינת איתם במכונית מה יאכלו לארוחת הערב.

הפנטזיה על שניצל תירס וחביתה מנחה אותם בדרכם חזרה לישראל, במקום הפנטזיה על מאחז והתיישבות שודאי הנחתה אותם בצאתם לכבוש את פלסטין. הלואי שלא יהיה צורך במתים נוספים משני הצדדים, כדי להבין את הערך העליון של החיים, וכל המתנחלים ישובו הביתה כדי לפנטז בלהט אידאולוגי על ארוחת הערב, ועל החיים, ועל שניצל תירס, ועל האהבה שמכסה על הכל.
________________________
החווה ממול, אתמול בערוץ 8
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by