אול יו ניד אילז לאב 

מהאלבום הזה למדתי שיעור. אחרי "End Times", האלבום הקודם של ה-Eels, שגם הוא יצא השנה (פעלתן, המארק אוליבר אברט הזה), הייתי בטוח שזהו, די, ויתרתי עליהם. לא שהם אי פעם היו להקה חשובה מדי בשבילי, אבל הייתה לי אליהם סימפטיה מסוימת. אברט כנראה חזק בקטע של גאולה, כי אחרי אלבומים על גבי אלבומים של בלוז קיומי מובהק, "Tomorrow Morning" הוא אופטימי להפליא, גם אם עדיין חזק בציניות האמריקאית הפרובינציאלית הקלילה שלו. ועדיין, עצם העובדה שזה משמח אותי מוכיחה לי שהייתה לי איזושהי פינה בלב לאילז במשך כל השנים האלה.

לא, הם לא להקה ממש טובה, וזה קצת חבל לראות שגם אחרי כל כך הרבה שנים בעסק, הבן אדם פשוט לא יודע איך לסנן חומרים לאלבום. אין שום סיבה שהאלבום הזה ירוץ במשך שעה עם 19 שירים, כשבאמצע יש מעברון שמכריז שמעכשיו מתחיל "אי.פי בונוס", שהוא בעצם חלק בלתי נפרד מהתקליט. זה סתם. זה מסורבל. זה לא מוסיף שום דבר ואין בזה חן, וחבל, כי דווקא חינניות זה מה שחסר ב-"Tomorrow Morning": אני לא מצפה מכולם להיות חמודים או משהו, אבל כמו חברים מביכים מהתיכון, מארק אברט קצת תקוע בניינטיז.

ועדיין, יש משהו נעים כאן. אולי כי זה אלבום מפתיע - אחרי שהיה נדמה שאברט באמת גמר את הסוס, ואחרי שהאלבום מתחיל רע ומשעמם, עם שורות מביכות כמו "I dreamt of growing wings so that I can fly / a catterpillar to a moth before I die" (לא ממציא את זה. נשבע. זה קורה ב-"I'm a Hummingbird" וזה בא עם ארשת מזעזעת של חשיבות עצמית, עם קלידים דרמטיים ברקע). אבל פתאום מתחיל להיות שם קצת כיף. נכנסות קצת מכונות תופים אייטיזיות שמוסיפות אווירה של חזרות ראשוניות במוסך, וקוראים לזה "My Baby Loves Me". אם כל מה שאברט היה צריך בשביל לעשות כאלה שירים זה שמישהי תאהב אותו, אז נשבע שהייתי מכיר לו מישהי כבר מזמן.

גם בהמשך זה לא בדיוק מושלם. אבל זה שהאלבום הולך ומשתפר הופך אותו להרבה יותר שמיע מאשר אם הוא היה מתחיל טוב ונחלש בהדרגה, כמו שקורה לעיתים קרובות מדי. מצד שני, מי שלא מחויב (כי נניח, הוא לא כותב ביקורת על האלבום) לשמוע אותו עד הסוף, אולי יוותר מוקדם. כך או אחרת, "The Man" (השיר העשירי) הוא גם מדליק וגם יש לו טקסט משעשע, שמזכיר שאברט יודע לכתוב בעיקר על אמריקה הקטנה, והסיפור הפשוט שלו - על איש שזוכה לאהבה חסרת תנאים מכל טיפוס בעיר, מהרדנק דרך ההיפי ועד להיפסטר, לחלוטין מרגיש כמו פתיח לגרסה מחודשת ל"מיסטר רוג'רס". אני בעד זה (בטח כשזה מזכיר לי את אחת השורות היותר טובות של אילז, עוד ב-"Electro Shock Blues", שם הוא מסנן "Voices tell me I'm the shit", בשילוב מקסים בין נוירוטיות לאגוצנטריות).

בקיצור, אברט עצמו אומר - "I Like The Way This Is Going" (שיר 13. תחזיקו עד לשם, בחייאת). ובשיר הזה הוא נשמע צרוד ושמח וסוף סוף החשמלית שלו מחליפה את האקוסטית. אני יודע, אני יודע, הוא מדבר על בחורה, אבל מבחינתי, אני פשוט אוהב את הכיוון החדש הזה שלו. עדיף בהרבה מהדכאון הטובעני של "End Times", שבשלב ההוא כבר איבד גם את הקוליות המסוימת שהתלוותה לתחושות דומות באלבומים המוקדמים יותר. ברור לי שיש באלבום הזה סוג של ניסוי צורני (דבר מרשים לכשעצמו אחרי כל כך הרבה שנים של קריירה). אם אברט יצליח להפיק את הלקחים הנכונים מ-"Tomorrow Morning", וימשיך בכיוונים האלה, יתכן מאד שהאלבום הבא שלו כבר יקח אותו לפרק ב' אמיתי.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר