בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קישקושווילי 
 
 
עדה שין

עדה שין חושבת שדובר קוסאשווילי פישל בגדול ב"מתנה משמיים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
היה לי פעם מורה שטען שבלעדיו דובר לא היה מגלה את השטיק והשיק הגרוזיני. למרות שקשה למצוא אמירה מופרכת מזו (אם כי הטענה של שירי בן ארי לזכויות על "בכייף" בהחלט נותנת פייט הגון) - מעניין לחשוב מה היה קורה אילו, או באיזו מהירות נוסעת סבתא עם גלגלים בכביש החוף.

"מתנה משמיים" - לא, באמת לא הייתם צריכים - נראה כמו הטוקבק הדווקאי של דובר למבקרים האקסטטים של פיצ'רו הראשון. גמרתם הלל על סצינת האהבהבים בין זאזא למרוקענע שלו והתרגשתם שאיך סופסוף הקולנוע הישראלי התבגר אל מעבר לחרמנות ההיסטרית של גיל הנעורים? קבלו עכשיו שיגולים סליזיים נעדרי אינטימיות קדושה. טו דה בון. אהבתם את מוני שלכם בגופיה וטאטו מדבר כביז'ו? קבלו את מיטב אמני ישראל בהומאז' לעדה הססגונית של הרגע. הו יה. החצ'פורי עלינו. הקסימו אתכם הריהוט הסאן רמואי ואווירת הזמן העומד מלכת בפרברים? קבלו עוד מנה ואל תתביישו לשהק.

ואני דווקא מחבבת את דובר. הוא מצטייר כאיש ייצרי תאב חיים ופשוט בכייף. משחק כדורגל בצ'כונה ומנפנף עם קרטון מעל סיחים כזה. אבל אני חושבת שמשהו רע קרה לו בדרך לסרט השני. כשמישהו מכנה את הסרט שלו "מתנה משמיים" - קיים סיכוי שהוא מדדה בנעליים של אדושם, שנתן ולקח ויהא מבורך.

במה דברים אמורים? קבוצת אותנטיים שעובדים בנמל התעופה בן גוריון, אלה שלא תראו כשאתם בסביבה כי האף שלכם כבר בדיוטי פרי, מקמבנת מכה. משו עם יהלומים. הם מעורבבים בתוך עצמם בקשרי משפחה. ביזנס ופלז'ר. קולטים את האקדח במערכה הראשונה? מעין "כלבי אשמורת" פוגש את "מסע העסקים של אבא" בסימטה חולונית. הם מאצ'ואיסטים בדיוק לפי הקלישאה. השפם, המישקף שמש והדיכוי המיתי.

אבל עם כל הגרוב, בסוף הסרט נשארת תחושת ריקנות, של שפיכה מוקדמת. אופס. דובר הינדס את התסכול הזה ככה שיעשה לצופים אי נחת עצבנית. כמו ב"חתונה מאוחרת" הוא אומר 'נא!' לקתרזיס. אבל שלא כמו ב"חתונה מאוחרת", ה'נא!' שלו הפעם נטול רגש. האהבה מתה בנישואים ההם, המודבקים. אמא שלו כבר לא שחקנית בסרט, הרעב נשאר על ריצפת חדר העריכה, ההפקה הרבה יותר "תעשיית הקולנוע". מה שנשאר זה רק הבוז לעדה.

הסרט הקודם שבה את הלב במבט האמביוולנטי שלו: מחד נרתע, מאידך כבול בעבותות קרביים. נדמה כי דובר ויתר על הדמויות שלו, הוא מביט בהן רק במבט הביקורתי ולכן כבר לא מצייר דמויות עגולות, מתלבטות, אנושיות. מה שנקרא בבורגנית: הוא לא אוהב את הדמויות שלו. ואם כך, למה שהקהל יאהב? למה שלקהל יהיה אכפת שהקרטונים הפארודיים הללו חיים את הבדיחה על חשבונם? כשמוני מושונוב [[1] הפטריארך הגדול, סילק באוד עשן את הבויפרנד של בתו ביד אחת ובשניה לפת את זרועה בכח שלא תברח, הקהל צחק. כשיובל סגל, הערס דקו, נעץ אולר במנשה נוי על רקע הפרות בוטות של אמנת לאס וגאס, הקהל צחק. ככה וכאלה.

ונגיד שזה לא מסמך מזעזע על מצב העדה. ונפרגן שזו אלגוריה מזעזעת על מצב האומה. מה עכשיו? אפילו אסי דיין, פסימיסט גדול, כשחתם את אגפא שלו, העלה יום חדש על סדום ועמורה. מחר, אחרי הכל, יום חדש. המתנה של דובר, משמיים - אפרופו אפוקליפסה - נשארת ניהליסטית עד הסוף. כך היה - וכך יהיה (רעיון שווקי: ביציאה מהסרט כדאי לחלק ערכות התאבדות אישיות עם הלוגו של הסרט עליהן). וזה לא שלא ראיתי סרטי בעסה בחיי. וזה שלא אהבתי אותם. להפך, פעם סרט שהציע פתרון אופטימי נחשד מייד בכזבנות צינית. כי החיים זה לא פיקניק ביערות בולון. אבל לבוא מהמיזנטרופיה ולאמר: צודרעק! (סימן הקריאה במקור) - יש בזה מן הקוטריות הטרחנית. כמו דובי לא-לא. זוכרים את דובי לא-לא? אז ככה. השלילי על אוטומט והלב על מיוט. מליניאק, ערבים מבינים רק כח. רק כח הם מבינים.

ההפקה עשירה, הקאסט משניק והצילום מרהיב ויש הרבה סקס מיוזע בסרט הזה. יובל סגל מתגלה כחתן מלך אמיתי. מחונן מכל הכיוונים. גם רונית יודקביץ' כבר לא רק דוגמנית. יפים, הגרוזינים האלה, יפים וצבעוניים ובאים טוב בעין. אבל מה נעשה שהם לא כל כך מעניינים? שמאחורי הבדיחות העדתיות אין להם דבר משל עצמם? שמה אכפת מה יקרה למי מתי? רגש - זה כל הקסם הקולנועי. ובמתנות - מה שקובע זו הכוונה.

[[1]שמות השחקנים שונו בסרט, כמובן. אבל מכיוון שהסרט עמוס כל כך בדמויות עם שמות לא מוכרים - לפעמים אפשר ללכת לאיבוד ולא להצליח לעקוב מי זה אוטרי ולמה מדברים עליו ככה.
______________________
מתנה משמיים, ישראל 2003
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by