בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מאז ג'ימי פייג', הכל הבל הבלים 
 
 
מיכאל רורברגר

בקשר ל"Elephant" של הווייט סטרייפס, מיכאל רורברגר אומר שמצד אחד מדובר במהפכה, ומצד שני מזכיר שאין חדש תחת השמש

 
 
 
 
 
 
 
 
 

לד זפלין?

"אלפנט" של הווייט סטרייפס הוא תקליט מצויין! "אלפנט" של הווייט סטרייפס הוא תקליט מצויין? והנה ההבדל ביו שני משפטים תמימים - הסימן הקטן שבסוף כל משפט. אנסה להרחיב - מצד אחד מדובר במהפכה, מצד שני אין חדש תחת השמש. אחרי כמה האזנות לאלבום החדש של הצמד חמד, אני מבין שטובים ככל שיהיו, את החיים שלי הם לא ישנו, למה? אז ככה: כשאתה מגיע לאן שאתה מגיע אחרי שחרשת את כל מחוזות הרוק האפשריים, לא נותר לך אלא לעשות השוואות, וקשה להתחמק מהשוואות כשכל שיר או קטע שיר מעלים בפניך נשכחות מעברו המפואר של הרוק. כבר היו שאמרו: "ווייט סטרייפס הם כמו לד זפלין", והיו שפירטו והוסיפו "דמואים של לד זפלין על ארבעה ערוצים". אהבתי את הגדרת הדמו, למרות שזפלין הוא רק אחד מאלף השוואות.
 

סולאריס

לווייט סטרייפס יש סאונד של פעם, בעצם הרבה לפני פעם. גיטרה ותופים עם טיפ טיפה קלידים, וזה בערך כל מה שיש להם, עושים סאונד קטן, בעצם סאונד קטן-גדול. את האלבום האחרון (שמגיע באיחור לארץ), הרביעי במספר שלהם, הם הקליטו בלונדון. שבועיים הקלטות והופ יש תקליט.

הסטרייפס השתמשו בציוד הקלטות שעבר זמנו אי שם בסביבות 1963. שמונה ערוצים וזהו זה. והנה השוק: מן הרגע הראשון אתה מופצץ. זה מתחיל עם "Seven nation army" - להיט ענק, עמוס באסים שהם בעצם רק כאילו באסים (כי לסטרייפס אין באס) שמכניס אותך הישר אל תוך אוירת הכסאח - "Black math" תוקע אותך מיד אחרי זה אי שם בפאנק של הבאזקוקס וחברים, וכשהם עושים את "There's no home for you here", קולו של ג'ק מתפצל לארבעת קולותיהם של ג'ון, ג'ורג', רינגו ופול, ומן הפה הענק פורצת מקהלת סולו מדהימה, שמצרפת לתמונה גם את מארק בולן של טי-רקס המוקדמים ואת פרדי מרקיורי של קווין. עד כדי כך. מוזר, נכון?

אבל זה לא הכל. בהמשך יש גם ריקושטים של הקינקס, והספארקס, ואיגי פופ, וג'ף בק וטום וורלין, וכשמג וויייט שרה (לראשונה קטע סולו שלה באלבום של הסטרייפס) את "In the cold cold night", צצה לה פתאום מן האוב מורין טאקר של הוולווט אנדרגראונד משולבת בקאנטרי/ פולק של לורטה לין (לה הקדישו את אלבומם הקודם), והחגיגה בעיצומה. וזה מזכיר לי את הישות הימית-המפלצתית של "סולאריס", שיודעת לחדור למוחם של בני אדם ולבנות מחדש יצירי זכרון שעברו מן העולם, כאילו הם חיים כאן ועכשיו, מתפקדים בדיוק כמו פעם, אוהבים ושונאים, צוחקים ופוחדים.
 

למה פיל?

הסטרייפס יושבים מצויין בגל החדש של הרוק-גאראג' לצידם של הסטרוקס, ההייבס, היה יה יה'ז, הבלאק רבל מוטורסייקל קלאב וכל האחרים, ומצליחים להתרומם לגבהים חדשים ולכבוש את כל השערים של עיתוני הרוק באשר הם, הן בזכות האיכות המוסיקלית שלהם, הן בזכות האניגמטיות המכוונת של הצמד והן בזכות האדום-לבן, סמלם המסחרי (ר' ביגוד, עיצוב במה, עטיפות תקליטים, מזכרות וכד').

למה קראו לתקליט החדש שלהם "אלפנט", יענו פיל? בגלל האגו? בגלל שהם יודעים שהם גדולים? בגלל זכרונות העבר? אולי. נכון, הווייט סטרייפס היום היא להקה גדולה, החדק צמח וגדל מאז המינימליזים של האלבום הראשון (1999), עכשיו הם קצת עבים יותר, כבדים יותר, יודעים מצויין להישען על העבר ולהפוך אותו להווה מפואר. והם עושים את זה נון סטופ, גם בקטעים המקוריים שלהם וגם בגירסאות הכיסוי שהם נהנים לעשות - באלבום הנוכחי עם כיסוי לשיר של דיוויד ובכרך, וקודם בהופעות ובתקליטים עם כיסויים לשירים של בוב דילן, הפליימינג גרוביס, הקינקס, קפטן ביפהארט ורבים וטובים אחרים.
 
 

שמח

אז למה הם לא ישנו את חיי? בגלל היסודות. את הסטרייפס אשמע לאורך זמן, כי כיף לי לשמוע אותם, ואחר כך אחזור לשמוע את הזפלינים, הביטלס, הסטונס והוולווט המקוריים, ומה לעשות, הווייט סטרייפס יתחילו לצבור אבק. חבל, אך זו דרכו של עולם אכזר. הסטרייפס הם הזיכרון החדש של החומר הישן. חיי כבר השתנו בזמנו, צריך משהו חזק ומקורי פי מיליון כדי לשנות אותם שוב מחדש, ועם כל הכבוד, הסטרייפס לא יעשו לי את זה. חשוב? לא בדיוק. העיקר שהם עושים שמח, ועושים את זה עכשיו.

ומכאן למשהו אחר לגמרי.
 

תרבות, רבותי, תרבות

שוב מטאליקה? רק רגע. לאור ריבוי התגובות מן השבוע שעבר הרשו לי להעיר. למרות שאף פעם לא הייתי הד-באנגר, זה לא אומר שאסור לי להביע את דעתי האישית על אלבומם החדש של מטאליקה. זה תפקידי, לשמוע ולהעביר חוויה, גם למי שאינו מטאליסט מובהק. אתם רשאים בהחלט להביע את דעתכם ועשיתם את זה. חשבתם שהתקליט החדש הוא זבל. יופי, זכותכם. אבל למה כל הקללות והגידופים? קצת תרבות, רבותיי. תרבות היא לא מילה גסה. אני מקווה. עדיין.
 

אפילוג

השבוע נפל לידי אוסף להיטים בשם "One hit wonders" (להיטים של פעם בחיים). שמעתי והתבאסתי. אז נכון שחלק מן השירים היו פעם להיטים גדולים (למשל "סקטמן" של סקטמן ג'ון, או "I'm too sexy" הנפלא של רייט סייד פרד) וחלקם היו קטנים יותר, כמו "Somebody else's lover" של טוטאל טאצ'.

עכשיו, לשמוע עשרים כאלה יכול להיות נחמד, אבל מה, התערובת פשוט לא עובדת על האוזן. שיר רודף שיר, וזה נמאס מהר מאוד. בעידן ההורדות מהרשת, תקליטים כאלה מיותרים לחלוטין. כל אחד יכול לעשות לעצמו אוסף טוב מזה. חוץ מזה, לא כל מי שמופיע כאן יצר עניין עם הלהיט הבודד שלו. קולדקאט ואוליב, למשל, מעניינים יותר ביצירות השלמות שלהם (האלבומים). מסקנה - אפשר לוותר.
_______________________________
White Stripes: Elephant, (בי.אן.אי/V2)
אמנים שונים: One hit wonders, (הד-ארצי)

האתר של הווייט סטרייפס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by