ספטמבר השחור 

"אוזפסט", פסטיבל המטאל הבינלאומי שהתארח אמש בפארק הירקון, היה אמנם אירוע נהדר שכיבד כל אחד מאלפי חובבי המטאל שגדשו את הפארק - אבל יותר מפסטיבל של ממש, היה מדובר בהופעה של אוזי אוסבורן שבמקרה קדמו לה מספר הופעות חימום מכובדות מהארץ ומחו"ל.

ערב המטאל הארוך הזה נפתח בהופעה של להקת בצפר הישראלית, שזכתה לקהל דליל יחסית, מפאת שעת ההופעה המוקדמת ואולי גם בגלל כמות האור הגדולה - שכידוע, אינו עושה טוב להופעות מטאל, לקהל האפלולי שלהן או למוזיקה של חשכה ושל דמיון. אחריהם עלו לבמה להקת סולפליי הברזילאית בהנהגת מקס קוואלרה, שהיה עד לפני 14 שנים הסולן של להקת ספלטורה האגדית. סולפיי הם לטעמי הלהקה המסוגננת והטובה ביותר מבין כוכבי המטאל הגדולים שהופיעו אתמול על הבמה, אבל נראה שמשהו בהופעה הזו התפספס בשל היותה הופעת צד מוקדמת, שלא זכתה בהגברה הראויה לה. בין השירים שביצע קוואלרה, בעיקר מתוך האלבום האחרון Omen, הוא גם העניק לקהל ביצוע של שניים מהלהיטים הגדולים ביותר של ספלטורה -Refuse/Resist ו-Roots Bloody Roots.

שעתיים לפני עלייתו של אוזי אוסבורן לבמה, ובהקפדה כמעט מפחידה על לוחות הזמנים, עלתה לבמה ענקית הנו-מטאל והלהקה למעשה המציאה את הז'אנר - קורן. אני חייב להודות שבאמצע שנות ה-90, כאשר קורן הפכה ללהקה אהובה על תיכוניסטים באופן כללי ועל התיכוניסטים מהקריות שסבבו אותי באופן פרטני, לא ממש יכולתי לסבול אותם. סגנון המוזיקה החדש שהם הביאו היה נשמע לי כמו אסון ובעיקר לא מצאו חן בעיני הראסטות של חברי הלהקה, והבחירה המזעזעת באותה עת שלהם, להתלבש כמו ראפרים אפלים ולבצע מטאל שמשלב אלמנטים של היפ הופ.

אבל קשה להתווכח עם הקהל, שהיה מרוצה ומסופק עד הגג למרות הסאונד החלש מדי, קטעי מעבר ארוכים מדי בין שיר לשיר שגרמו לירידה באנרגיה וחוסר נסיון של הלהקה לתקשר עם הקהל מילולית. חלק מהפער בין ההתרגשות של הקהל מהמעמד של ביקור של להקה כמו קורן בארץ למקום שהלהקה קיבלה בפסטיבל התבטא בריקודי פוגו שהתרחשו מדי כמה דקות, שביטאו נסיון של המעריצים לפרוק את ההתרגשות והשמחה בריקודים שלא ממש תאמו את האווירה והשירים.

קורן היא להקה פופולארית בישראל, והיא חביבה במיוחד על חיילים מתוסכלים ועל תלמידי תיכון שהיוו אמש את רוב האוכלוסיה בפארק, אותה אפשר לקטלג בשיטת הטישירטים.

ראשונים הם לובשי חולצות האוזפסט וחולצות עם הדפס של אוזי אוסבורן אוחז בדגל ישראל (שהושתל בפוטושופ לאחת מתמונתיו הרישמיות מסיבוב ההופעות הנוכחי), שנמכרו אתמול בשטח האירוע. לאוכלוסיה זו אפשר לשייך בעיקר בני 10 עד 14 שהגיעו בליווי של הורה או אחות גדולה, ולעתים גם את המלווים הבוגרים עצמם. על פי זהות הלובש ניתן לקבוע האם הצאצא הוא זה שגרר את ההורה להופעה, או להיפך.

האוכלוסיה השניה הורכבה משילוב בין לובשי טישרטים של מטאליקה מההופעה האחרונה שלהם בארץ, לובשי החולצות של Dream Theater שניסו להעיד על עצמם שהם מתוחכמים יותר ממה שהולך סביבם הערב אבל הם בכל זאת באו כי הם אוהבים רוק כבד, והמון המון חולצות של להקת ראמשטיין, שלפי הכמות שלהן אתמול בפארק נראה היה שמדובר בסוג של קריאה תת מודעת לא מאורגנת לאחד ממפיקי ההופעות הישראלים להביא את הלהקה לארץ. אוכלוסיה בולטת נוספת בשרשרת המזון של הטישירטים היו לובשי חולצות של קורן, כאשר בראש הפירמידה ניצבו אותם וויקינגים ברברים ומגודלים שהחליטו לוותר לגמרי על לבישת טישרט ובכך לוותר על השיוך לקבוצת מעריצים שלהם ולהביא את עצמם קרוב יותר למצב קדמון בסיסי ועתיק, תוך פיזור הזיעה שלהם לכל עבר (ובעיקר עליי) כממטרות בכל נפנוף שיער או תנועה חדה של הכתף.

אחרי שקורן ירדו מהבמה, עלה אליה אוזי אוסבורן במעיל ארוך ושחור שהגיע עד הריצפה ותאם למזג האוויר המעט שרבי. נראה לי שהמעיל הלא כל כך קשור למציאות והירח הגדול שזרח בשמיים ממש מעל הבמה באו להבהיר לקהל את המסר המרכזי של אוזי לערב: אולי מחר אתם צריכים לקום שוב לעבודה, אבל הערב כולכם כמוני, יצורים גותיים אפלים ומלאי אנרגיות, שמשלבות בצורה קסומה בין מרירות וזעם לשמחה. אוסבורן נראה כאילו הוא באמת מתרגש ונהנה ממש מכל שניה, מכל צליל ובעיקר מהקהל שבא לראות אותו. בשיר השלישי Mr Crowley חשף אוסבורן את תחביב ההופעות הבולט שלו והשפריץ על הקהל ועל עצמו מים וקצף מתוך צינור כיבוי אש.

הסאונד בהופעה של אוסבורן היה מפתיע באיכותו ובעוצמתו. הבאסים הרעידו את הקהל בעוצמות שלא נפוצות בארצנו, ויחד עם הכריזמה והאנרגיה של הבחור המגושם שבמרכז הבמה, הוציאו את הקהל מגדרו. היה כיף לגלות שדוקא השירים החדשים והפחות מוכרים הצליחו להפוך לשיאי ההופעה בזכות עיבודים ומילים שנראה שנכתבו במיוחד כדי להזיז ולעורר את הקהל במהלך הופעות אצטדיונים, ובזכות נוכחות בולטת של קלידים שהשלימו בצלילים אפלים ודרמטיים את עבודת הבאס-גיטרה-תופים הבאמת מרשימה של נגני הליווי המעולים.

 
למרות התארים הרבים שקיבל בעיקר בשל היותו חבר בדור מייסדי הז'אנר ובעקבות כמה מעשים מבישים שעשה במהלך שנות השמונים לבעלי כנף (יונים חיות ועטלף מת אחד), אוזי אוסבורן הוא לא זמר המטאל הגדול בעולם, וצופיי סדרת המציאות על משפחתו וודאי יודעים שהוא גם אינו האדם הכי חד וצלול ביקום. אבל האנשים שבאו לראות אותו אתמול באו לראות סמל, ואלה שציפו לראות את הדמות הקומית המבולבלת והמצחיקה שהיא חלק מתדמיתו הציבורית, וודאי התאכזבו לטובה - שכן למרות היתו מגושם להפליא (בשל מחלה גנטית ממנה הוא סובל) ולמרות הקול המזעזע למדיי שלו, הוא עדיין הצליח להעמיד את אחד המופעים המלהיבים והמספקים שנראו על במות ארצנו - ואני בספק אם מישהו בקהל לא הרגיש שהוא קיבל אתמול תמורה הולמת מאוד למחיר הכרטיס, שעלה בערך כמו שהייתה עולה הופעה בודדות של כל אחת משלושת הלהקות המרכזיות של הערב.

דוגמה לכוחו של המופע ניתן היה למצוא לאחר שעה ומשהו של הופעה ומעט לפני הירידה להדרן - לאחר סיום אחד השירים אוסבורן נעלם מהבמה לדקות ארוכות, במהלכן ניגנה הלהקה ג'אם ארוך שכלל סולו תופים של 10 דקות, שגם ללא הדמות המרכזית של הערב הצליח לגרום לאנשים למחוא כפיים, לשאוג וליצור את אחד משיאי הערב. ממש כמו הסלחנות ביחס לקולו של אוסבורן, נראה היה שכל עוד בוקעים מהרמקולים צלילים ובעיקר באסים טובים באמת - לקהל לא ממש אכפת. 

לאחר שאוסבורן חזר לבמה המופע הגיע לשיאו האמיתי, הן מבחינת כמות האינטראקציה עם הקהל, הן בעוצמת הצלילים והן בכמות האנרגיה והבעת האהבה של אוזי למעריצים. כאשר אוזי אוסבורן בוחר להשתחוות לקהל הוא לא קד קידה אלה פורש את ידיו לצדדים, יורד על ברכיו ומשתטח על הבמה המוצפת במים. אחרי שהוא שופך על עצמו עוד 5 דליי מים ומבצע את הלהיט Paranoid של בלאק סבאת' נגמרת ההופעה, אבל אוסבורן מתקשה לרדת מהבמה, הוא נשאר עוד קצת אחרי שהלהקה כבר ירדה, רק כדי לספר לקהל כמה הוא נהנה, כמה הוא אוהב אותנו וכדי להשבע בשם כל הקדושים שהוא יחזור ממש בקרוב. גם אם את ההבטחה הזאת יסכלו אשתו או רואה החשבון שלו, את רוב ההבטחות האחרות של הערב הוא קיים, ובלי הנחות.

אוזפסט, שלישי 28.9.2010, פארק הירקון בת"א