בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מה שלא הולך במוח, הולך בעוד יותר מוח 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור מנסה להסביר למגיבים שלא הבינו אותו, למה "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות" הוא בכל זאת חרא של סרט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישבתי אתמול וצפיתי שוב בסרט הראשון בסדרת "שליחות קטלנית". אחרי עביט הביקורת שנשפכה עלי, רציתי לבדוק אחורה, להסתכל אולי כולם באמת צודקים, אם "שליחות קטלנית" היה מלכתחילה רק סרט בידורי נטו, כזה שאם צאצאו השני הוא סרט בידורי מופרך ולא-מזיק, אין למבקר להתפלא בכלל.

ואתם יודעים מה, צדקתי לחלוטין. זכרתי נכון. "שליחות קטלנית" הראשון היה פשוט סרט מצויין. ה-B-Movie האולטימטיבי. הוא היה אפל בויזואליה שלו, במוזיקה שלו, בתסריט ובאפיון הדמויות. הוא היה סרט מסחרי מחד, אבל לרגע אחד הוא לא חשש להיות "אומנותי". בפתיחת הסרט, אחרי הקטע שמראה את העתיד השחור משחור בו מכונות הרג מועכות גולגלות ברודפן אחרי שרידי האנושות, מיד אחרי כתוביות הפתיחה, נראית על המסך מכונה, מעין מלגזת ענק. לפתע מתחילים ברקים להשתולל, אלה שמבשרים את הופעתו של הטרמינייטור. המלגזה כבה, ומפעילה מנסה לשווא להתניע אותה שוב. זהו מרד המכונות, כבר בפתיחת הסצינה הפותחת.

הסרט הראשון של ג'יימס קאמרון הציג גם דמויות מרתקות. ריס האנושי, שהמפגש הראשון שלנו איתו הוא הרגע בו מוטח גופו על הרצפה (הפעלולן שצולם בשוט הספציפי הופל פשוט מגובה של מטר וחצי), בניגוד להופעה הסטואית והמאוזנת של המכונה, ריס כולו שבריריות, גם מתוך הפיזיות שלו. ושרה קונור, המופת הפמיניסטי שצומח מתוך הכל-אישה המפוחדת הזו, בתהליך אמין ומעורר הזדהות. וכמובן הטרמינייטור, אולי ההברקה הליהוקית הגדולה של שלושת העשורים האחרונים.

האמת היא שלדעתי השבר הגדול קרה כבר בחלק השני, כששוורצנגר היה כבר שמרני מדי מכדי לשחק את הרע. אבל קאמרון הוא גאון של חזון ויזואלי, ורעיון המתכת הנוזלית היה כל-כך בלתי ניתן להשמדה, שהפחד חלחל גם לסרט השני, למרות שעצם העובדה ששוורצנגר היה בצד של הטובים כבר עמעמה את הפחד, שבסרט הראשון היה אמיתי ומוחלט. גם המשך הטיפול של קאמרון באפוקליפסה כסיוט היה מפעים בצפיה הראשונה, ומרתק בצפיות החוזרות. ומה יש בשלישי?

למעשה, אפשר ללמוד על ההבדלים בין הסרטים על פי הדרך בה מוצא כל טרמינייטור "רע" את מותו. בסרט הראשון שרה קונור הפעילה מכונה שמעכה את החיות מתוך הרובוט הנורא, כשזרועו של הרובוט כבר מונחת על כתפה, בדרכה אל הצוואר. זה היה סוף סמלי כשם שהוא היה מותח. בסרט השני כבר היה מדובר בחומצה שעיכלה את איש המתכת הנוזלית, והוציאה ממנו את שלל דמויותיו. זה היה הסוף שבו התחכום של קאמרון בא לידי ביטוי, כמו בסרט כולו, למרות שזה היה תחכום חד רובדי. בסרט השלישי, אבוי, הטרמינייטריקס פשוט מתפוצצת על ידי פצצה באמת חזקה. זה סוף של פטיש בראש, שאין בו מחשבה, שאין בו מקוריות, שאין בו דבר מלבד הרצון לסמן וי בסעיף "הרע מת".

כל מה שהיה חכם ומרתק בסרט הראשון, כל מה שהפך אותו מסרט דל-תקציב ושולי ללהיט ענק ויצירה שטרם נס ליחה, נעלם מהסרט השלישי, דרך המכבסה של הסרט השני. מסרט tech-noir, כמו שקאמרון כינה אותו, הגענו לסרט דיסני אלים. מסרט שסיפור האהבה בו היה לוהט באמת (שהסקס בו היה פשוט מצוין – והאישה היתה למעלה), הגענו לסיפור אהבה נטול גוף, נטול משיכה, נטול עניין אמיתי. מסרט בו המשפט "I'll be back" יוצא מפיו של הטרמינייטור כאיום תמידי על שלומנו הפיזי, הגענו לסרט בו הרובוט-גיבור אומר "I'm back" כמו כדי להרגיע אותנו שיש מי שישמור עלינו בעולם הזה. מיצירת אומנות מרתקת הגענו לבידור הגס בהתגלמותו. מג'יימס קאמרון, איש חזון (אפילו אם לעיתים החזון הזה מעורר מפלצות כמו "טיטאניק"), הגענו לארנולד שוורצנגר, איש שיווק.

מי שקונה הוא בטח לא אני.
___________________________________
הקטע התפרסם במקור בבלוג של צביקה בשור
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by