בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הברית החדשה 
 
 
רם אוריון

רם אוריון חושב שהאוסף החדש והכפול של המאניק סטריט פריצ'רס הוא הדבר הטוב ביותר שהם הוציאו מזה 7 שנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החדשות הטריות ביותר באתר של המאניק סטריט פריצ'רס עוסקות בסדרת רינגטונים חדשים להורדה. מי היה מאמין, אם ריצ'י לא היה בחזקת נעדר, הוא לא היה יודע איפה לקבור את עצמו.

עד להיעלמות, זה היה הם נגד העולם, ובמקביל, המאניקס היו האויבים הכי גדולים של עצמם. זאת הייתה אולי הסיבה העיקרית שהיו להקה כל כך מרתקת. הדואליות שלטה בקיום שלהם - מוסיקת אצטדיונים חתרנית, פופ אינטלקטואלי, יחסי אהבה/שנאה הדדיים עם הקהל והתקשורת, פוזאיות האותנטית, חולשה ועוצמה, ניצחונות מרים והפסדים מזהירים.

בפאזה הראשונה (89'-96'), שאפשר לקרוא לה "שבע השנים הטובות", הם היו רביעייה הדוקה עם חלוקת עבודה לא אותודוקסית: ניקי וואייר וריצ'י אדווארדס היו אחראים לצד המילולי והוויזואלי. הם כתבו את הטקסטים ועשו את כל הראיונות. הם הכתיבו את האסתטיקה כמו גם את האידאולוגיה המקושקשת. כן, על הבמה הם החזיקו בכלים (ניקי - באס, ריצ'י - גיטרה) אבל בינינו, הם שלטו באייליינר יותר טוב מאשר בכלים שלהם.

באגף המוסיקלי עשו את כל העבודה ג'יימס דין בראדפילד (שירה, גיטרה, לחנים) ובן דודו, שהיה אז השמנמן היחיד בלהקה - שון מור. השמועות גרסו שניקי וריצ'י לא ממש טרחו לשרוף זמן באולפן בהקלטת שני האלבומים הראשונים ("Generation terrorists" ו"Gold against the soul").

ראיתי אותם על במה בפעם הראשונה בתחילת 94'. במרכז הבמה ג'. ד. בראדפילד, שרירי, בועט ו-וירטואוז. מאחוריו - שון, אהמ.. עושה את העבודה נאמנה. מימינו - ריצ'י - שביר, מופנם, כובש, יפה ואלגנטי במראה האובדני שלו, ובקצה השני של הבמה - ניקי וואייר - גמלוני, תזזיתי, גס בתנועותיו ובדיבורו, שכלל בעיקר פתיחת ג'ורה על בלאר, כשברנרד בטלר, האורח, קצת נבוך לצידו.

הפעם הבאה שנוכחתי בהופעה שלהם הייתה בפסטיבל רדינג, בקיץ 94'. The Holy bible, יצירת מופת שניזונה בעיקר מהמצב הנפשי המזעזע של ריצ'י, יצא - וריצ'י עצמו, בפעם הראשונה, לא היה על הבמה. הוא היה מאושפז במוסד שיקומי. ההופעה הייתה טעונה ומרגשת. ג'יימס דין התרוצץ על הבמה כאילו הוא מנסה לסתום את החלל שנוצר מימינו ולכפר על השבירה המסוימת של ההבטחה שנתנה רק זמן קצר קודם - שהם לעולם לא ימשיכו בלי ריצ'י.

הפעם האחרונה שראיתי אותם, הייתה ב-95' בהרכב מלא, בשתיים מתוך שלוש הופעות פוסט-כריסטמס צמודות בלונדון-אסטוריה. אלו היו הופעות מופלאות ועצובות. בשלב הזה רוב הפוקוס היה על ריצ'י ומצבו הנפשי, והוא לא נראה כל כך טוב. לא הרבה יותר משבועיים אחר כך, ריצ'י יצא מהמלון, בבוקרו של היום שבו אמורים היו לעלות על מטוס ו"לעשות את אמריקה", ומאז לא נראה שוב.

את שבע השנים שעברו מאז אפשר לכנות "הלא כל כך טובות". גם אם היוו צמד בלתי נפרד לכאורה, ניקי וריצ'י היו, בצורה אופיינית למאניקס, שני קטבים שעבדו ביחד. ריצ'י, כולו פקעת של אמפתיות ושנאה עצמית, וניקי - המיזנתרופ הסרקסטי. השילוב הזה היה בעל חשיבות עליונה במרקם המאניקסי ובלעדיו הם הפכו לפחות ופחות מעניינים, מרגשים ומאתגרים, אבל גם ליותר מצליחים.

האוסף החדש והכפול הוא, בשבילי, הדבר הכי טוב שהמאניקס הוציאו מאז "Everything must go" המרגש, שיצא כשנה אחרי היעלמותו של אדווארדס. בשנים שעברו מאז ניקי היה לדמות הדומיננטית בלהקה שהפכה, חוץ מכמה יציאות, לסרט המשך חיוור של עצמה.

באוסף הזה יש גם הזדמנות לשמוע הקלטות שלא יצאו רשמית, או באלבומים בהרכב הקלאסי מצד אחד, וגם את דיסק גרסאות הכיסוי שהן הטריטוריה האוטונומית של ג'יימס דין בראדפילד.

בבחירת השירים המוצלחת בסך הכל שולב סקר בין מעריצי הלהקה. לי אישית היה חסר הביצוע החי המשותף עם ברנרד בטלר ל"דראונרס" של סווייד (שגם הופיע כבי-סייד) וביצוע ל"פני רוילטי" של נירוונה, שבוצע בהופעות אבל לא ידוע לי אם הוקלט.
____________________________________________________
Manic Street Preachers: Lipstick Traces, (אן.אם.סי/Sony)

האתר של המאניקס
האתר הישראלי של המאניקס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by