בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צביקה בשור מפוטר, ואני מחליף אותו 
 
 
אסף אביר

תפנית מפתיעה בעלילה: הסמכות ההגותית אסף אביר, מחזיק מ"שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות" קלאסיקה מודרנית בהתהוות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סדרת "שליחות קטלנית", לפני ואחרי כל ההתרגשות, הציפיות והאכזבות, היא קלאסיקה מהסוג הישן, הפשוט. היא בנויה כמו המחסל הוותיק מדגם T-101. בבסיסה נמצא שלד עשוי פלדה, הרבה פלדה. השלד הזה בא בצורת משאיות ענק דוהרות, מתהפכות ומתפוצצות, ורובים ששופכים מטחי עופרת. זו הייתה, וכנראה גם תישאר, העלילה האמיתית של סרטי הסדרה.

מה שגרם לנו לדמיין שיש בסרטים יותר ממרדף ארוך היו רעיונות שריחפו ברקע הסרטים, אבל אף פעם לא הופיעו בהם ממש: סקיינט, הגבול בין האנטיליגנציה המלאכותית לחי ולאנושי, המסע בזמן והיכולת להשפיע על עתיד ידוע מראש. אף פעם לא ראינו אותם באמת על המסך. על סקיינט רק שמענו, ומושג הגורל, וכל הפילוסופיה שסביבו, הצטמצמו לחזיונות קצרים של שואה אטומית.

מה שהחזיק אותנו בתוך הסרטים היה השלד: רוב הזמן פשוט נהננו מאיך שקאמרון יודע להזיז את המצלמה, להשהות אותה על רגעים של זוועה-מכאנית, ולעבור לשוט מהיר של הרגליים של שוורצנגר, רגע לפני שיא האקשן. והוא יודע לעשות את הדברים האלה.

שליחות קטלנית 3, הסרט המושמץ ביותר בתולדות מיקסר, מכיל, בראש ובראשונה, את השלד הזה. אמנם אחרי מטריקס 2 קשה להתרשם מסצנות מרדפים, אפילו כשהן מציגות את שוורצנגר מחובר למנוף נוסע ומחריב בנגיחה מרכז מסחרי בגודל של קניון רמת אביב. אבל מי שיודע להעריך זריקת אדרנלין גם כשהיא עולה רק 170 מיליון דולר, יוכל להעריך גם את זה.

אבל שליחות קטלנית 3 הוא יותר משלד עירום. יש עליו את הרקמה החיה של הסייבורג, והרקמה הזו, השאלות האנושיות שבסרטי הסדרה, חיה מתמיד. האופי האנושי של הסדרה מתבסס על שני הפנים של המפגש בין האדם והמכונה: ההיכרות המסקרנת והדיאלוגים שנוצרים בין האדם והרובוט מהצד האחד, והרצחניות הטוטאלית של המכונות מהצד השני. זה המרכיב השני במתכון הקסום של שליחות קטלנית.

ברצחניות, החלק השלישי בסדרה מביא לשיא את מה שהתפתח בסרטים הקודמים. יופיה של TX, המחסלת הרעה, מתיקות פניה ועגלגלות לחייה, הופכים את מעשי ההרג שלה ללא ניתנים לעיכול. איך הדבר היפה הזה יכול ככה לקצץ בחורים במסור-דיסק ולעקור לאנשים את המעיים מול עיניהם ההמומות, אנחנו שואלים, ותוך כדי כך נשבים. מה ששבה אותנו הוא קסם האימה הראשונית, הקסם של דראקולה ושל הכריש ממלתעות. TX היא הרוע המשוחרר, החפשי והעצמאי, שמשסע לגזרים ללא קושי וללא עכבות. והיא גם אשה מפתה. מכל המחסלים, הכי היינו רוצים שהיא תרצח אותנו. ומכל הדרכים למות, המוות מול עיניה הקרות יהיה הנורא ביותר.

ומהצד השני שוורצנגר. כבר בסרט הקודם הוא עבר מתפקיד הרוצח המפחיד לתפקיד האי.טי של הרובוטים – אורח זר שלומד את עולמם של בני האדם, על כל האתנחתאות הקומיות שניתן להפיק מהתנסויותיו. מוסקואו הבמאי ושוורצנגר השחקן שמרו על אותו המחסל - דבר שמן הסתם לא דרש מארני מאמצי משחק מיוחדים – אבל העמיקו, באופן מרומז ובטוב טעם, את הפן הפילוסופי של המפגש בין האדם והמכונה.

ברוב המקרים זה נעשה בדרך הכי נעימה שיש - בהומור, שגם מראה לנו לראשונה שמעיני הרובוט, לפעמים מי שמוזר הוא דווקא אנחנו, בני האדם . אחרי מריבה עם דמותה של קלייר דיינס בא קונור בן ה-23 אל שוורצנגר ומבקש להבין איך זה שלו ולדיינס המעצבנת נדון גורל משותף. "הבלבול שלך איננו רציונלי" עונה שוורצנגר. "היא נקבה צעירה בגיל הפוריות". "הדברים האלה קצת יותר מסובכים" אומר קונור. "מאגרי המידע שלי לא כוללים את כללי הדינמיקות של שחבור בינאישי", עונה המכונה, ובמלים אחרות, אומרת "השטויות שלכם, בנים ובנות, זה לפעמים יותר מדי גם בשביל מחשבי על". ובאמת, למה לעזאזל אנחנו כאלה?

בכלל, ההומור הוא אחת ממעלותיו העיקריות של "עלייתן של המכונות". הוא קולח. הוא זוכה למקום גדול יותר מבשני הסרטים הקודמים. והכי חשוב - הוא לא מתבייש להתבדח גם על חשבון הסדרה עצמה. בימינו, המשכונים לא רשאים לקחת את עצמם ברצינות. שליחות קטלנית 2 נהנה מפריבילגיה יוצאת דופן, שב-1991 אולי עוד היתה קיימת: הוא יכול היה להיות נפוח מחשיבות עצמית, ועדיין לזכות באהדת בקהל. היום כבר אין כזה דבר. תראו מה קרה ל"מטריקס 2".

ההומור הזה, שכולל את קונור אומר לדיינס "את מזכירה לי את אמא שלי" מיד אחרי שהיא מפוצצת רובוט מעופף עם תת-מקלע, או שמביא את ד"ר סילברמן, הפסיכיאטר משני הסרטים הקודמים, רק על מנת לשגע אותו סופית, הוא הדם החדש והרענן של הסרט. כשהוא נפגש עם מיץ החיים של הסדרה, האקשן המתכתי, האימה המשעסת והפאטאליזם, הוא יוצר יחד אתם את ההמשכון היחיד שיכול להתקבל עשרים שנה אחרי המקור.

שני כותבים ושלושה טורים ניסו לשכנע אותנו למה לא לראות את הסרט הזה. הם טענו שהוא לא שני הסרטים הקודמים, והתעלמו מזה שהוא בכלל לא ניסה להיות שני הסרטים הקודמים, ומזה שגם הסרט השני לא ניסה להיות כמו הראשון. הוא לא פרק הסיום של טרילוגיה בומבסטית - הם כתבו - והתעלמו מזה שהסרט מהווה, באופן מוזר שמתיישב רק עם סיפורים על מסע בזמן, סוג של פרק פתיחה. הם לא נתנו לסרט סיכוי.

ואת זה אולי אפשר להבין. שליחות קטלנית היא סדרה של שנות השמונים, והיא נשארה שם. האופנה התחלפה מאז. הגיבורים שלנו הם כבר לא נהגי משאיות עם רובים גדולים, אלא האקרים חנונים שמגלים שהעולם הוא תוכנה. המדע הבדיוני הוא כבר לא על רובוטים עם מוח פוזיטרוני וממשק-ראייה דמוי תכנת קובול, אלא על וירוסים מתוחכמים שקוראים לעצמם הסוכן בדימוס סמית'. שליחות קטלנית היה שיא האייטיז, ובינתיים כבר עבר המילניום.

ובכל זאת,יש בתרבות כמה סמלים, כמה ארכיטיפים ששרדו מעבר לזמן ולאופנות המתחלפות, והצטרפו לליבת אש התמיד של התרבות שלנו. ומה לעשות, אחד מהסמלים האלה הוא פני האיכר חסרות ההבעה של ארנולד שוורצנגר, עם הנוגה האדום מאחורי משקפי השמש והדקלום המונוטוני: "בואי איתי אם את רוצה לחיות".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by