בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כץ וקרסו 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל מאכזבת את המתחרים: ג'וניור סניור כבר הוציאו את אלבום השנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני רוצה לקוות שבעוד כמה שנים, כשיבוא השלום והחברה הישראלית תהפוך לאזרחית ונורמלית יותר, כזאת שלא מחשבת את הימים החולפים על פי ההפוגות בין פיגוע לסיכול, יוכל כל אדם שחי כאן בשנת 2003 להגיד איפה בדיוק היה ומה עשה בזמן ששמע לראשונה את "Move your feet" של ג'וניור סניור, באותה קלות בדיוק בה יידע לומר היכן היה ומה עשה כשלאה התפגרה. ככה בדיוק.

אני, מאז הפעם הראשונה שלי, מעסיקות אותי שתי שאלות: הראשונה - איך אני לא חשבתי על זה קודם? והשנייה - האם יכול להיות שהאלבום שממנו לקוח הפזמון האטומי הזה, "D.D.Don’t stop the beat" הוא הבשורה הכי משמעותית בפופ של השנים האחרונות? בכל הנוגע לשאלה הראשונה, עוד לא ממש הגעתי למסקנות אופרטיביות, אבל בכל הנוגע לתשובה על שאלה 2, הנטייה היא ל'כן, בהחלט' של אמיצים.

הצמד הדני הקאמפי רוצה להיות הכל, ובניגוד לכל הגנבים האחרים שמסביב, הם לא מתכוונים אפילו להתחיל ולנסות להסתיר את זה. על פי העדות שלהם עצמם בשיר שסוגר את יצירת המופת, הם רוצים להיות כמו ננסי (סינטרה) ולי (הייזלווד), סוני ושר, הראמונס, הניו-יורק דולס ועוד כמה שמות שלא ממש הצלחתי לקלוט - אבל לעזאזל, מדובר רק בהתחלת הרשימה.

תמיד על הקו הדק שבין פארודיה מגניבה למחווה מעניינת, ג'וניור (צ'ארלי ג'ורג' של שנות האלפיים) וסניור (על בטוח כוכב פורנו) מפוצצים את האלבום שלהם בערימות אין סופיות של ציטוטים ישירים ועקיפים מחמישים שנות היסטוריה של מוסיקה פופולרית, מותחים קווים ומגשרים בין רעיונות, זמנים, תרבויות ומקצבים כאילו לא תובעים פה אנשים עם אתרי ליריקס: מהטוויסט של צ'אבי צ'קר ועד הדיסקו של ג'ורג'יו מורודר ודונה סאמר; מההרמוניות המדוייקות של הביץ' בויז לפאנק הנונשלנטי של מארק אי. סמית'; מההדוניזם של מועדוני ההומואים בניו-יורק לשמש והחופים של איביזה; מבוב דילן (שיר שלם מוקדש לו) אל לנון ומקרטני ומשם חזרה לבירדס דרך הסטונס, טי. רקס, האפי מאנדייז ובלר. הכל גלוי, הכל צף, הכל זורם, נשפך ומקפץ כמו הומו מתודלק במספרה.

מה שבקלות עלול היה לתפוס צורה של משחק החברה החביב על מאונני הניים-דרופינג של קבוצות הדיון והפורומים, הפך בידי הזהב של צמד הסטריאוטיפים הסקנדינווי לאלבום גדול ומכונן, עם אופי מגובש וכיוון אחיד, שמעבר לכמויות הכיף ההיסטריות שמבעבעות ממנו, מצליח גם לייצר מעין מסמך אינטלקטואלי מעניין, שמנסה להוציא את המוסיקה הפופולרית מביצת הבינוניות והמחסור ברעיונות חדשים.

אפשר, אני מניחה, לראות את השורשים של "D.D.Don’t stop the beat" בז'אנר הבאסטרד-פופ שעלה ונפל כאן - כלומר במרחב הקיברנטי - לפני שנה-שנתיים. כזכור, שם המשחק שם היה הלבשה של קטעים מוכרים ופופולריים זה על זה, כשהשמחה מתעצמת ביחס ישיר למרחק הרעיוני שבין שני הקטעים. הלהיט הגדול ביותר של הז'אנר, אחרי "קיילי מינוג vs ניו אורדר" היה קטע שניתן להורדה באינטרנט, והתיימר לסכם את תולדות הפופ ב-12 ומשהו דקות - וככה, כמובן, זה גם נשמע.

אבל לבני הזונות האמביוולנטיים-מינית האלה זה הולך, והולך בטירוף, כאילו אין דבר קל יותר בעולם מלקלוט חצי מאה של יצירה, ולפלוט הכל על עיגול פלסטיק בפחות מארבעים דקות של אקסטזה מרוככת, סטייל בני עקיבא בא"ש לילה ליד ההתנחלות איתמר. אלבום השנה במיינסטרים.
________________________________________________________
Junior Senior: D.D.Don’t stop the beat, (הליקון/Crunchy Frog)
לאתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by