בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הומואים מתים בסתר 
 
 רן קוצר (צילום: מאיה וייס)   
 
איתמר זהר, הזמן הוורוד

רן קוצר, יוצר "סיבת המוות: הומופוביה", מבין כעת ששום דבר לא השתנה: גם בשנה הבאה יאבדו שלושה אנשים את חייהם על רקע הומוסקסואלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשלוש השנים שבהן למד רן קוצר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, הוא הבין מה הוא לא רוצה לעשות: לביים סרטים עלילתיים. סרטים תיעודיים מעניינים אותו יותר. הוא מעדיף לחפש סיפורים מאשר לכתוב אותם. והחיים אכן מזמנים חומרים מרתקים בשפע.

בעשור שחלף מאז סיום לימודיו, רשם לזכותו קוצר יבול נאה של סרטי תעודה: "סיפור חיובי" על אבינוף פרומר (1994), "עמוס גוטמן במאי קולנוע" (1997) ו"משחקים עליזים" על הגיי-גיימס באמסטרדם (1999). בין לבין הוא ביים את שתי העונות של "הסצינה" ששודרה בערוץ 3, והיה המפיק בפועל של "החוליה החלשה" ששודרה בערוץ 10.

בימים אלה עולה לאקרנים סרטו החדש, "סיבת המוות: הומופוביה", כפי הנראה החשוב ביותר שעשה עד כה, שכבר בשמו החד-משמעי מעורר סקרנות רבה. הסרט, שאורכו 51 דקות, מתבסס על תחקיר מפורט שנמשך ארבע שנים, ובמרכזו האנשים האלמונים יחסית שמאחורי כותרות העיתונים הסנסציוניות בנוסח "נרצח על רקע הומוסקסואלי".

בפגישה עימו, בביתו בתל-אביב, לצד ערימת קלטות של חומר הגלם לסרט, מציג קוצר תיק עב כרס, שבו אסף בקפדנות רבה כל כתבה שהתפרסמה בנושא בעיתונים ובמקומונים. בין כל שם של נרצח לשם אחר ניצב חוצץ. מספר הכתבות הרב ביותר הוא על ישעיהו דמנר ז"ל. הבא בתור ברשימה הוא אליעזר לוי ז"ל, פסיכולוג חיפאי שנרצח ב-1994.

קוצר מבהיר כבר בתחילת השיחה, שכל סיפור של אחד הנרצחים יכול לעמוד כסרט בפני עצמו. מהר מאוד בשלב התסריט הבינו הוא ותחקירניו, שהם צריכים לרדת קצת יותר לעומק לאחד הסיפורים מאשר להתפזר. הוא מודה כי לא האמין עד כמה הסיפורים האלה דומים וחוט אחד מקשר ביניהם.
 

לא לשפוט את הנרצח

"יש פה יותר עניין חברתי מאשר בחירה, שדחף את הנרצח לנהל מערכות יחסים מן הסוג הזה", הוא מסביר. "צריך להיות מודעים למכלול היחסים הללו: מין תמורת כסף, ניצול, אלמנט כלכלי ופער סוציו-אקונומי עצום בין שני הצדדים. הנרצח העדיף להזמין את האנשים אליו הביתה כדי שהאקט לא יסגיר אותו".

הבחירה להתמקד באליעזר לוי, אומר קוצר, היתה מסיבה פשוטה, שנגזרה באיזשהו מקום גם מחוסר ברירה. "חיפשנו מקרה שנוכל לספר על הנרצח, שיהיו לנו חומרים ויזואליים, קרובי משפחה, אנשים שהכירו אותו", הוא ממשיך. אליעזר לוי נתפש כ"גורו" בחיפה ובסביבתה. הדבר הודגש בכתבות שונות שניסו להתחקות אחר הסיבות לרציחתו והתיימרו לפענח את המקרה, אבל התמקדו בעיקר בפרטים הרכילותיים.

קוצר הלך בפירוש שני צעדים קדימה, ועשה זאת על קצות האצבעות, ברגישות רבה. לא היתה לו שום כוונה לשפוט את הנרצח על הרגליו המיניים, להצביע עליו כעל "סוטה" ולהוביל למסקנה נחפזת ש"זה הגיע לו" בגלל אורח חייו האפל כביכול. "הנרצח איננו בחיים כדי להגן לא על שמו ולא על מעשיו", הוא אומר, "לכן צריך לעשות את זה בזהירות".

גלית לוי, בת יחידה, שאמה נהרגה בתאונת דרכים, שבה נפצע אביה קשה והצליח להשתקם, הסכימה לשתף פעולה בשלב התחקיר והצליחה לשכנע את עמיתיו של אביה למכון מורג להיחשף מול המצלמה. היא עצמה סירבה, לאחר היסוסים רבים, להצטלם לסרט. בתום הצפייה בו, בהקרנה פרטית בביתה, היא אמרה לקוצר: "למה אבא שלי לא דיבר איתי על זה אף פעם? הוא, שהטיף לפתיחות, למודעות. הוא, שכולם ידעו על נטיותיו המיניות".

השאלה הזאת, שגם עמיתיו של לוי מעלים אותה בסרט, בצורה זו או אחרת, דורשת תשובה פשוטה, אבל היא בעצם מסובכת ובעיקר מעציבה. האנשים שעבדו עם לוי במכון מורג שהוא עצמו הקים, מודים בפה מלא שהיו הומופובים, מי פחות-מי יותר. כשהם מדברים עליו, במתק שפתיים או בנוסטלגיה מעושה, הם חושפים את המראה האמיתית באופן מכאיב וחד בהרבה מכפי שכנראה התכוונו. הם בדיוק כמו אותם נאורים שמסתובבים לא אחת לידנו, מדגישים בכל הזדמנות ש"כמה מחברי הטובים ביותר הם הומוסקסואלים", אבל למרות המלים היפות אינם מצליחים להסתיר את הסלידה והתיעוב.

קוצר מזכיר זאת בצער, רגע לפני שהוא נשאל אם לדעתו אופן הצגת השוטרים שהיו מעורבים בחקירת הרצח ומתראיינים בסרט אינו סטריאוטיפי מדי. "רב-סמל הרשקוביץ' הוא איש פשוט, נחמד, סימפטי, אבל הומופוב. המשטרה היא במקרה הזה הדוגמה לכלל החברה. הגישה של המשטרה מעוותת לחלוטין. היא מסתכלת דרך העיניים של הרוצחים: פיתו אותם, הרוצח נתפש כמישהו תמים. המשטרה וגם התקשורת כולה מאמצות את הדפוס הזה. בכלל, אני נדהם בכל פעם מחדש מהטיפול החד-צדדי של התקשורת בנושא. זה אפילו לא הומופוביה. הם נוהגים לצטט את הרוצח, או את עורך-דינו, שמסביר כי מרשו פותה או שיחסי המין נעשו בכפייה".

הפרט המרתק ביותר שעולה מן הסרט הוא שכל הרוצחים, ללא יוצא מן הכלל, מזדרזים להצהיר שהם אינם הומואים ומכחישים כי היה להם קשר כלשהו עם הנרצח. לכן חוקרי המשטרה מפענחים את המקרים בזריזות יחסית, והתיק נסגר עוד לפני שנפתרו כל החידות: הרוצחים מודים שעשו זאת, אבל רק משום שביקשו להגן על עצמם. רובם ככולם בני מיעוטים או אנשים שחיו בשולי החברה, מתביישים בנטייתם המינית.

- דיברת עם הרוצחים, ניסית להבין את מניעיהם?
"פניתי לכל הרוצחים שיושבים בכלא. שניים מהם הסכימו להיפגש איתי. אחד מהם היה הרוצח של אליעזר לוי. אבל כשהגענו לשלב הצילומים אף אחד לא הסכים להתראיין, גם לא תמורת תשלום ולא במסווה".

- מה למדת מהעבודה על הסרט?
"לא הייתי מודע להיקף התופעה. לא תיארתי לעצמי שמדובר בתופעה רחבה כל כך. דבר נוסף שהפתיע אותי הוא שכל שנה יש רציחות. חשבתי שהשתנו הדברים, אבל בעצם לא השתנה כלום. כל שנה יש שתיים-שלוש רציחות".

קוצר, יליד חיפה, בן 38, אינו שוקט על שמריו. כבר עכשיו הוא שוקד על שני סרטים. הראשון שבהם, שצילומיו יחלו בקרוב מאוד, עוסק בהיסטוריה של הקהילה בארץ. "זו היסטוריה שטרם סופרה", הוא אומר, "החל משנות העשרים של המאה הקודמת. אני רוצה להגיע עד לאקט הסימבולי של ביטול החוק האוסר על משכב זכר בישראל ב-1988 או למצעד הגאווה הראשון, בגינת שינקין ב-1993".

הסרט הבא בתור מסקרן לא פחות: הומואים וצבא. אבל קוצר מחפש דווקא את הצדדים הפוליטיים, שבקושי נגעו בהם. "הנושא הצבאי עומד אמנם בראש סדר היום ההומו-לסבי, אבל שמנו דברים מסוימים בצד. אני מבקש להתמקד באלה שלא שירתו בצבא או שירתו בו חלקית בגלל היותם הומואים".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by