בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הלב ממריא אל-על, שאר הטראש לוקח צ'רטר 

הלב ממריא אל-על, שאר הטראש לוקח צ'רטר

 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר על המפגש המרתק שלו עם הטמטום שישראל מייצאת לעולם בצ'רטרים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הצ'רטר לברצלונה היה מלא מפה לפה במה שנקרא "ישראל האמיתית". אנשים ששמעו שיש שם קזינו עשר ואיזה גאודי אחד שמשפץ את העיר ומעניין כמה הוא לקח להם, כי שוקי בובליל השיפוצניק שישב לידנו במטוס, גם היה עושה להם מחיר יותר טוב, וגם "לפי הקטלוג שלו שאתה מראה לי" - הוא מדפדף בספר שהבאנו על עבודותיו של האדריכל - היה שם להם קרמיקות "באותו דוגמה של פרחים", ולא שאריות שבורות "מאמבטיות של ערבים".

"אצלנו התימנים אין סוטים כאלה", אמרה אשה אחת לחברתה שישבה לידה, כשהבחינה בבעלי ובי מחזיקים ידיים לפני נחיתה. "אני דווקא הכרתי שתי דו-מיניות, אני יודעת איך להסתדר אתם", אמרה לה החברה שלה הנאורה, אבל כשבובליל העיר: "גם אשתי דו-מינית, מה אתן אומרות נלך על קומבינה?", שתי הנשים נחרו צחוק גס, והנאורה אמרה: "נראה לך? אנחנו זקנות אנחנו", ואשתו של בובליל אריאנה אמרה במבטא רומני כבד: "אני בי-צקצ'ואלית, וצ'וקי גם הוא בי-צקצ'ואל, אנקנו צ'נינו בי-צקצ'ואלים".

שוקי בובליל לא אהב את זה. "מה קרה לך את, התחרפנת?" הוא אמר לאשתו, ומיד הסביר לנו ש"היא חושבת שאם אני זיינתי שתי נשים ביחד אז אני דו-מיני. היא לא מבינה, היא רק שנה בארץ, רק רבע יהודיה". ואריאנה מיהרה לאשר: "אני יאודי לא, אני דו-מיניה".

"מגעילים אותי אלה", התימנייה החזירה את הפוקוס למחוזות בטוחים יותר. "יש להם מזל שבעלי לא פה", היא אמרה לחברתה כשגלגלי הצ'רטר נוגעים בקרקע והיא פותחת את חגורות המושב. "הוא היה קורע להם ת'אגזוז".

הרבה יותר מדי זמן, עניין של כמה שנים לפחות, עברו מאז החופשה האחרונה שלנו ביחד. היו נסיעות עבודה. שלו, שלי וגם של שנינו ביחד, אבל לא הייתה חופשה משותפת בה אין לנו שום דבר אחר לקדם מלבד היחסים שלנו שסדקים קטנים נסדקו בהם עקב הזנחה ממושכת. "תסתכל בבית, הכול מתפורר", אמרתי לו לפני שנסענו. ואני יודע שזה סימבולי עד כדי גועל-נפש, אבל ככה זה עם המציאות, היא מזמנת לך לא מעט קלישאות לפעמים, והבית שלנו באמת סדוק בקיץ, נוזל בחורף והווילונות בסלון נופלים מהמסילה וחושפים אותנו במערומינו הבלתי-מחמיאים כמו תאורה אלימה על ישבנו של כוכב הוליוודי מזדקן. "אנחנו חייבים שיפוץ ואנחנו חייבים חופשה ביחד", אמרתי לו בטון נחרץ, ובעלי שמח מיד להסכים.

כמעט כל מקום שהגענו אליו בברצלונה היה בשיפוצים, ואני לא מדבר רק על "לה סגרדה פמיליה" ("המשפחה הקדושה"), אותה כנסייה לא-גמורה של גאודי שבנייתה נמשכת כבר למעלה ממאה ועשרים שנה. בובליל, שלזוועתנו הגיע אתנו לאותו מלון ביחד עם אשתו הרומנייה ועם שתי מגעילות תימן, אמר באחת מארוחות הבוקר שאם רק היו תופרים לו את החוזה הזה, הוא היה גומר את הבנייה ברבע הזמן. אמרתי לו שמשפחה זה משהו שלא מפסיקים לעבוד עליו, ושהכנסייה הזאת נידונה להיבנות לנצח. אבל בובליל סרב לקחת את הרעיון שלי הלאה, והתימנייה אמרה לי "מי אתה שתדבר על משפחה בכלל. איזה משפחה אתם, משפחת המתרוממים?" ואריאנה הרומנייה צחקה והוסיפה במבטאה הכבד: "צ'אוצ'סקו הייתה יורית בקם ביער".

אני יודע שהיינו צריכים לענות להם, אבל "ישראל האמיתית" תמיד סקרנה אותנו, ועכשיו היא הפנטה אותנו עד כדי כך, שלא רצינו שתפסיק. חיים שלמים אני רואה את האנשים האלה רק באולפן של דודו טופז, וזה היה מרתק לפגוש סוף-סוף פנים אל פנים את כל הטמטום הזה שישראל מייצאת לעולם בצ'רטרים. "אני רק מביאה 'מנה חמה' ואני יורדת", אמרה התימנייה ערב אחד לחבריה שחתכו סלט ישראלי בלובי מירקות שגנבו מהמטבח של המלון. ואני חשבתי לעצמי, מה יש לי להגיד לאשה הזאת שסחבה מזוודה מלאה ב"מנה חמה" לברצלונה, כי היא אוכלת רק כשר. איזה שפה משותפת יכולה להיות בינינו, ולמה לי לבזבז אנרגיה על לענות לה. בג'ודו מלמדים אותך להשתמש בכוח של היריב לטובתך, וכמי שהגיע לחגורה ירוקה עד שפרקתי זרת, לימדתי את בעלי לעשות בדיוק את זה: הבורות שלהם, הפכה להיות הדבק שלנו. השנאה שלהם, האהבה שלנו.

בלילה האחרון בברצלונה, כשעשינו עצמנו מחכים למעלית, ראינו את שוקי בובליל בוכה בלובי. מגעילות תימן ישבו לידו ופיצחו גרעינים שחורים שהביאו מהארץ. "גילחה לי ת'אמ-אימא-שלי, רק זה מה שנשאר לי", אמר בובליל והוציא מהגרב סטיפה דקה של שטרות בני 100 אירו. "זונה רומנייה, טפו", התימנייה ירקה קליפות שחורות כשרות על השטיח, וחברתה הוסיפה "לא היתה יהודיה אפילו כוס-אמ-אימא-שלה. לטובתך שהיא ברחה חזרה לרומניה לפני שדפקה אותך עם ילדים".

"שתברח הזונה-בת-זונה, אבל שתתה לי את כל הכסף", אמר בובליל. "מאיפה אני אמצא עבודה עכשיו שהשוק מת ככה". הוא לא הצליח להפסיק לבכות. "וואלה אין עבודה, צודק", אמרה התימנייה. "העובדים הזרים ימח-שמם-טפו", היא שוב ירקה גרעינים שחורים כשרים על השטיח, "לקחו לנו ת'עבודה. תשמעו לי, גם מבחינה כלכלית זה טוב למדינה שחזרה לרומניה הזונה. מה אתם מסתכלים אתם, אה?" היא צעקה ושלחה יד לעברנו בחצי סיבוב, "יאללה עלו-עלו לחדר להזדיין בתחת, יה מזדיינים בתחת, בעלי יבוא יזיין אותכם בתחת".

בעלי ואני הסתכלנו זה על זה, הסתכלנו על בובליל, הסתכלנו על התימנייה, ושוב זה על זה. "אתה חושב מה שאני חושב?" הוא אמר. חייכתי. אין חבר טוב יותר מאדם שאפשר לשתוק איתו ביחד. שבוע אחר-כך, כבר התחיל בובליל לשפץ לנו את הבית. הוא עשה לנו מחיר. עם התימנייה סגרנו על ניקיון פעם בשבוע, 100 שקל לשלוש שעות פלוס 20 שקל על ג'חנון לשבת. "בראש השנה", אמרתי לבעלי, "ניתן לה מתנה דיסק של יזהר כהן".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by