בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"לא אתפלא אם ערפאת עומד מאחורי זה" 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור לא הצליח לשרוד יותר מ-50 דקות של "טומב ריידר 2", פיגוע ראווה קולנועי מחריד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה היה יותר מדי אפילו בשבילי. יצאתי החוצה.

מעולם לא יצאתי באמצע נתיחת גופה, אבל כששניצר הפתולוג, רגל שבורה או לא, חפר עוד ועוד לתוך "טומב ריידר 2", הבטן התחילה לדרוש את שלה. הכתפיים עלו עם כל הכתבה נוקשה של שניצר לתוך הגאדג'ט האפור שלו, נחרדות מהזוועה שהמשיכה לפלוש לתוך חדר הנתיחה, כמו היה זה יום הדין עצמו.

חמישים דקות שרדתי, וגם זה היה יותר מדי. עוד כשהמיטה המתנייעת הובילה את הקורבן המכוסה אל בית המלאכה של שניצר היה ברור שמדובר באסון בסדר גודל אקולוגי. השילוב של סרט המשך לסרט גרוע שנעשה על פי משחק מחשב הבטיח רק נוראות. אבל דברים נוראים כבר ראיתי. כזה לא. באמת.

זה נראה כמו אסופה מוקפדת של אברים שנלקחו מהגרועות שבגופות. כלום לא התחבר לכלום, כלום לא היה טוב בפני עצמו. נורא ואיום. מחריד. מזעזע. איום. אנג'לינה ג'ולי.

התחלתי לחשוב שמה שעומד מולי נורא יותר מכל מה שהכרתי. כבר שרדתי עונות חמות, תר אחר הרוצחים מעוותי הנשמה ביותר ששורצים בעיר הקניונים. רוצחים נטולי נשמה, קרי דם, שרק השורה התחתונה היתה בראש מעייניהם. הסרטים שנרצחו רוטשו עד דק, רוקנו לחלוטין מכל שאר רוח, מכל מקוריות. היו ימים שחזרתי בהם הביתה הלום לחלוטין. אבל הפעם...הפעם זה נורא הרבה יותר.

הפעם גם הרוצח מת.

נראה כאילו הוליווד איבדה את קור הרוח שלה. חלק מהסרטים שיצאו משם בקיץ הזה נראים כמו שלטוט כפייתי בין ערוצים שאין ביניהם כל קשר. סצינה אחת שנראית כמו סרט ג'יימס בונד בלבוש ויקטוריאני עוקבת אחרי סצינת ריקודים בסגנון היפ-הופ-צ'ארלסטון. נראה כאילו סרטים שהושקעו בהם עשרות מיליונים משודכים לתסריטאים שלא הייתם משלמים להם פרוטה. הכל תפל, הכל חיקוי זול של פלסטיק, הכל האופנה של אתמול, מוגברת פי מאה. אולי זה הקהל, שלא מסוגל להתרכז בשום דבר שאין בו טוויסט רעיוני או סגנוני כל חמש דקות. אולי זה הדקדנס הדווקאי שלאחרי התאומים שדורס במפגיע כל מופע של טעם טוב. אולי זה אני.

כן. הגיעה השעה לעזוב את הסיפור הזה וללכת הביתה. אולי צריך לתת לצעירים לכלות את עצמם בניסיונות להתחקות אחרי הדור החדש הזה של רוצחים. אולי הם אפילו יצליחו ליהנות מחוסר התוחלת הזה. אולי הם יחשבו שזה קאלט או משהו. לי זה הספיק, חשבתי לעצמי.

אז יצאתי החוצה.

בחוץ עמדה השמש בדיוק מעלינו. קניוני הענק נראו עתה חשוכים מעט, אבל הרחובות ביניהם היו נטולי שמץ של צל חומל. הורדתי ראש אל המדרכה והתחלתי ללכת צפונה, מחפש את החורף. מאחורי החל להתגבש רעם. רעמים. בקיץ. בעיר הקניונים. אלוהים יודע שאני צריך איזו הפסקה קטנה לפני שאני באמת משתגע.

אבל הרעם המשיך להתגלגל מאחורי, לא נפסק לרגע, מתגבר והולך, מתקרב אלי כל העת. בשולי הקול הגדול התחלתי להבחין בקולות אדם, קולות גבוהים, ילדותיים. מה הם צועקים שם? אני לא מצליח להבין.

בזווית העין המושפלת קלטתי זוג נעליים אופנתיות למדי, מחוברות לתחתית מכנסי ג'ינס. התחלתי מרים את הראש בתנועה איטית, סוקרת. חגורה כסופת אבנט הודקה בקצה המכנס, וממש מעליה התחילה חולצת טי שחורה להצמד לפלג גוף עליון גברי. זה היה יודה לוי, ההוא מ"אהבה מעבר לפינה".

אלוהים אדירים.

"אלוהים אדירים!", אמרתי בקול רם, קולט מתוך אינסטינקט מה עומד להתרחש עכשיו. ניסיתי עוד להסב את הראש אחורה, לראות את הרעם המתגלגל, אבל זה הקדים אותי, ומאות רגליים ילדותיות וצורחות פסעו עכשיו על גופתו המתה של הבלש שלכם, מבקשות חתימה, או אולי פיסת בגד.
_________________________________________
טומב ריידר 2 - סוד החיים, ארה''ב 2003, 130 דקות
למידע על זמני ההקרנות
לאתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by