בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הדאווינים נשארו באמריקה 
 
 
ניר נון נוה

אחרי שנה בניכר, חוזרים חברי רוקפור לסיבוב הופעות במולדת. אלי לו-לאי מסביר לאן נעלם הצליל האירופאי, למה הוא מרגיש כמו ג'וזי כץ ומבטיח שאין בכוונתם להתיש את הקהל המקומי בשירים חדשים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאחר שנה תמימה ללא הופעות בישראל, חוזרת רוקפור לסיבוב הופעות קצר ותמציתי בארץ הקודש. מחר בערב תיערך הופעת הבכורה במועדון הבארבי בת"א. בשלוש השנים האחרונות פועלים חברי הלהקה בעיקר בארה"ב, מפתחים את הקריירה הבינלאומית שלהם, ובימים אלו חזרו לארץ לאחר הקלטת האלבום הבינלאומי השלישי.

סולן הלהקה, אלי לו-לאי, מספר שהביקור בארץ קורה ממש עם סיום ההקלטות של האלבום. "הקלטנו אותו בדטרויט עם ג'ים דיימונד, אמן מאוד מוכר בעיר, נגן ב'דירט בומבז' ומפיק. זאת הפעם הראשונה שאנחנו עובדים עם מישהו נוסף, מעבר לחברי הלהקה או טכנאי סאונד, ויצא מאוד מוצלח, לדעתי. חצי מהאלבום נכתב בזמן שהיינו שם. עוד לא ממש עיכלתי אותו לחלוטין, אבל זה קורה לאט לאט ואני אוהב את התוצר. יש קסם בעצם ההקלטה בחו"ל - הכל יותר גדול, יותר רחב, יותר נינוח. זה משהו ששומעים בהרבה אלבומים מחו"ל, כשאין משהו שלוחץ על הלהקה".

- מדובר באלבום בזק.
"כן, הקלטנו אותו תוך שבעה-שמונה ימים. עשינו חזרות במשך שבוע בניו יורק, כשלפני זה בכלל לא נפגשנו לקראת האלבום, כל הזמן התכתבנו באימיילים, MP3, קלטות, ונפגשנו רק לחזרות ולהופעות בניו יורק. הגענו לדטריוט וישר התחלנו להקליט. לא היה זמן לנשום, הקלטנו מהבוקר עד הערב, והכל נגמר בשבוע ימים, כשבאמצע עוד היו לנו הופעות. את "האיש שראה הכל" (האלבום השני של רוקפור, מ-1995; נ.נ.נ.)לקח לנו ארבעה חודשים להקליט. אבל זה לא פגע באיכות שלו. אם היה לי זמן, הייתי לוקח איזה 10 שעות לעשות תיקונים קלים, ובעצם אולי עוד נעשה גם את זה".

- איך זה מרגיש, לגמור אלבום כל כך מהר? לא מעורר חשש?
"זה משהו אחר לגמרי. שתי הגישות מעניינות, אבל כאן אתה לא מרגיש שחוק אחרי ההקלטות. ההרגשה היא שמחר אתה יכול להיכנס לאולפן ולהקליט עוד אלבום. אתה לא מוציא אנרגיות כמו בהקלטות ארוכות, ותאמין לי, אחרי ארבעה חודשי הקלטות אתה רצוץ. כאן אתה מקליט, אומר תודה, והלאה. זה נורא פשוט וקל לעבוד מהר ולשמור את האנרגיה".

"אבל יש בזה גם משהו מפחיד, בהחלט. בעיקר כלהקה ישראלית עם הסינדרום הישראלי שכל הקלטה צריכה לקחת זמן עם עוד טייקים ועוד טייקים. אבל מהר מאוד אתה מגלה שחלק ניכר מהזמן בהקלטות בארץ מבוזבז על ניסיון ליישם דברים ספציפיים. כאן הכל היה זריז, מייד ידעו מה אתה רוצה, ארגנו לך, ג'ים הבין אותנו מיד והשיג לנו בדיוק את מה שרצינו".

"זה גם פורמט שונה לחלוטין. ההקלטות נערכו בלופט, כמו חדר חזרות, שהכל פתוח, אין קונטרולים, אין חוצצים, אתה פשוט מנגן ומקליטים אותך".

- אתם חורשים את ארה''ב לאורכה ולרוחבה.
"כן, וזה חיים מטורפים לגמרי. בארץ אני איש משפחה ופתאום יש לי חיים כפולים של ממש. בארה"ב יש לך תחושת רוקנ'רול אמיתית, מאוד שונה. פגשנו המון אנשים, המון מסיבות, חיי לילה מטורפים, ים להקות והופעות, ופגשנו אנשים שפשוט לא האמנתי. יצא לנו להיות להקת חימום ללהקות גדולות כמו B52, בלונדי, רוטס. פגשנו המון אנשים מדהימים".

"ויש כמובן את החוויה של לראות את אמריקה האמיתית, זאת שמחוץ לניו יורק. זה ממש כמו סרט של דיוויד לינץ', כל המקומות האלו עם הטיפוסים הבלתי אפשריים בדיינרים, בתחנות הדלק, בשירותים".

"הנסיעות שוחקות והורגות. היו לנו נסיעות מאוד ארוכות, תמיד במעין זיג-זג כזה, מניו יורק, לסן פרנסיסקו, אוהיו, לוס אנג'לס, דטריוט. קראנו לזה the star of david tour, כי התחיל להראות כאילו אנחנו באמת מציירים מגן דוד על המפה".

"אלו חיים קשים אבל מאוד מיוחדים, משהו שלא הייתי יכול לדמיין בארץ, כשאתה נוסע להופעה מקסימום שעה וחצי וזה נראה לך המון. זה מעשיר, מלמד, וגם שומר על הנעורים: איכשהו אתה משמר את עצמך בשביל החיים האלה. זה גם מחוייב המציאות, כשאתה לפעמים מנגן לפני ואחרי להקות של בני 19, חלקם יפים במיוחד לצרכי חברות התקליטים. וזה, הרי, ממש לא אנחנו".

- והתחושה היא שיש תגמול? מתחילה להיות הכרה?
"אני חושב שכן. מדובר היום באלפים שמכירים את רוקפור, ולא מאות. עדיין לא עשרות אלפים, אבל עדיין - זאת התקדמות. גם התחלנו קצת מאוחר, אבל אנחנו מופיעים באותם מועדונים ש-REM ורדיוהד התחילו את הדרך בהם. כל תקליט מביא לנו עוד אנשים, וכל הופעה יותר ויותר אנשים נחשפים אלינו. אני מאמין ומקווה שהקהל ימשיך ויגדל. את האלבום החדש יפיצו גם ביפן, ושם, לדעתי, יש שוק מאוד גדול למוסיקה שלנו".

- מה קורה באמת עם מכירות?
"הו, טוב. שוב, מדובר באלפים ולא עשרות אלפים, אבל אני חושב שלאלבום החדש יחשפו רבים נוספים, וזה יביא אנשים גם לאלבומים הקודמים. גם 'האיש שראה הכל' נמכר בהתחלה רק באלפיים עותקים והיום הוא כבר עבר את ה-20 אלף לדעתי".

- איך אתם מוצגים בארה"ב? להקה ישראלית?
"לא, אנחנו מוצגים כלהקה לכל דבר, לא ישראלית. בלייבל שלנו (Rainbow Quartz; נ.נ.נ.) רוב הלהקות הן אמריקניות, למרות שיש גם להקה צרפתית וספרדית".

- בהתחלה אמרו שיש לכם דווקא סאונד בריטי.
"נכון. עד היום יש מקומות שאומרים לנו 'נורא אירופאי', במובן של איכותי. האמת היא שכבר היו לנו הכנות להופעות בבריטניה, אבל ביטלנו אותן, כי כל הזמן מזמינים אותנו להופעות בארה"ב, ופשוט לא יוצא להגיע לאנגליה. אני מאד אשמח אם זה יקרה. לא ויתרנו על אירופה, אבל אני חושב שגם משהו בנו השתנה, נהיינו יותר אמריקנים, עם נגיעות אמריקניות".

- ומה צפוי בהופעות בארץ?
"כשאנחנו מגיעים לישראל הכל משתנה. בחו"ל אנחנו שרים רק באנגלית, והיו הרבה מקרים של ישראלים שהגיעו וממש התחננו שנשיר בעברית, והיה קשה להסביר שזה בלתי אפשרי. כאן אנחנו יודעים שרוצים לשמוע אותנו בשירים מכל האלבומים שלנו. יש דחף להשמיע את כל האלבום החדש, אבל אין לנו שום כוונה להתיש אנשים. הקהל אוהב לשמוע שירים שהוא כבר מכיר, והוא יקבל קצת מהשירים החדשים באנגלית והרבה מהשירים הישנים שהוא אוהב בעברית. אחרי שנה בלי עברית אני מרגיש ממש כמו ג'וזי כץ".

"יש התרגשות גם בלי קשר לעובדה ששנה לא היינו כאן. זה כמו כשאתה חוזר הביתה, ולא משנה כמה אתה הגבר - ליד אבא ואמא אתה ילד טוב. כאן זה אותו הדבר. אין על מי לעשות דאווינים. זה כמו לנגן למשפחה שלך - זה הכי קשה. לזרים אין בעיה עם שום דבר. אתה יכול לעלות לבמה איך שאתה רוצה, לעשות מה שאתה רוצה, וכאן זה מפחיד ומלחיץ קצת. כשאנחנו מופיעים בחו"ל, כל פעם שאני מצליח לפרוץ עוד סכר בצורה שאני מופיע - אני מרגיש עוצמה, סוג של כוחניות. בארץ הדברים האלה לא ממש עובדים".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by