בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מישהו מסכל אותך 
 
 
אידן סגל

אידן סגל עם כל הביקורות על הסרטים שעולים השבוע בבתי הקולנוע: "זהות", "למות על הנוף", "סיפורי בתי קפה" ו"לתפוס את הפרידמנים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 

זהות

 
Identity

שילוב של אגתה כריסטי וסרט אימה הוליוודי. הסיטואציה הבסיסית כאילו לקוחה הישר מעלילות ספריה של סופרת המתח הבריטית: 10 אנשים זרים, כל אחד והתכונה הסטריאוטיפית המאפיינת אותו, לכודים בבית מלון מבודד במשך לילה סוער ואפל. כמו שקורה בדרך כלל במקרים שכאלו, הם מתחילים להירצח בזה אחר זה, אולם במקום שיהיו אלה רציחות שקטות ומתורבתות שיחקרו באופן מנומס על ידי בלש בלגי משופם, הרי כאן מדובר על חדרים מלאים בדם, הריגות מזוויעות ואורחים היסטריים שמנופפים באקדחים לכל עבר ומטיחים האשמות אחד בשני – זה, למי שלא הבין, החלק של סרט האימה ההוליוודי. בין האורחים במלון נמצאים בין השאר נהג לימוזינה מתוסכל (ג'ון קיוזאק), שוטר עצבני (ריי ליוטה) וזונה-טובת-לב (אמנדה פיט, "ללכת על הכל") – כולם מנסים לגלות מי הרוצח ורק הטוויסט בחלקו האחרון של הסרט יפתור להם ולנו את התעלומה.

הטוויסט הזה מהווה את סלע המחלוקת העיקרי בין המבקרים. חלקם חשבו שהוא נוראי והורס את הסרט, אחרים התלהבו ממנו ומהדרך המתוחכמת שבה הוא משפיע על העלילה. באופן כללי, היו יותר ביקורות חיוביות משליליות. אלו ציינו לטובה את האווירה האפלה, את ההומור שמפגינות הדמויות וסיכמו שמדובר בבידור טוב, ולא הרבה יותר. אגב, אין כמו טוויסט שאסור לגלותו, כדי לחלץ מהמבקרים התפתלויות לשוניות מסובכות, כאלה שמנסות לדון במפנה העלילתי אך בלי לחשוף אותו. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות, כך שאם רוצים לראות את הסרט עדיף לקרוא עליו כמה שפחות (את "שווה צפייה" מותר).

מדד העגבניות הרקובות, שמאגד ומשקלל את הביקורות השונות: 66 אחוזי טריות וציון ממוצע של 6.7 מתוך 10. בינוני פלוס.

הכסף מדבר: גם בתחום זה הסרט מפגין בינוניות - עם תקציב של 28 מיליון דולר (ו-24 מיליונים בשיווק), הסרט הכניס סכום של 52 מיליון בארה"ב.

במאי: ג'יימס מנגולד (נערה בהפרעה), 90 דקות, ארה"ב, 2003
(למידע על זמני ההקרנות)
 
L.A. Times: הבימוי הקפדני של מנגולד והתסריט המהודק של מייקל קוני מצליחים לשכנע את הצופים להניח בצד אי אילו טענות שעלולות לצוץ על חוסר ההגיון של העלילה, ולהנות מגירסה מורכבת וחדשה של אגתה כריסטי. בסך הכל - מותחן אסקפיסטי ומהנה עם מנה נאה של הומור.

Hollywood Reporter: השחקנים כל כך מעצבנים עד שממש מתבקש לעודד את פעולתו של הרוצח המסתורי. הרציחות אקראיות ואבסורדיות והתסריט מגוחך. הטוויסט בחלקו האחרון של הסרט הוא הנורא מכל - הוא מערער על זהותו של הסרט ופוגע בו. התסריטאי, ולא המשרת, עשה זאת.

Salon.com: מותחן שמגביר את דפיקות הלב ומגרה את השכל. הסרט בנוי בצורה כה מתוחכמת עד שגם הקלישאות הגדולות ביותר אינן מעיקות אלא מענגות. כל הרמזים לתעלומה הגדולה קיימים בסרט, אך גם הצופה המיומן ביותר יתקשה לעלות עליהם תוך כדי צפייה. הסרט היחידי בשנים האחרונות שמגיע לרמה של "החשוד המיידי".
 

למות על הנוף

 
Plots with a view

הנוף הזה, שכולם מתים עליו כל כך, הוא נוף הגבעות הירוקות של וולס, שם מתרחשת קומדיה בריטית זו. לנוף השלו מתפרץ אמריקאי שאפתן (כריסטופר ווקן והתספורת המפוארת שלו) הנחוש בדעתו להפיח חיים בשוק סידורי הלוויות הרדום שבמקום. יש לו חזון: לא עוד הלוויות אפורות בהם מקורביו של המנוח הלבושים שחורים מזילים דמעה ומספידים ברגש (כמה משעמם!), הוא מפיק לוויות עם נושא. למשל, לוויית "מסע בין כוכבים", עם עשן, מוסיקה ואפקטים מיוחדים. כל זה לא מטריד יותר מדי את המתחרה העסקי שלו, בוריס פלוטס, בעל בית הקבורה המקומי, העסוק בניסיונות להשיב אליו את אהבת נעוריו, בטי, שעזבה אותו לפני 30 שנה - רק שזה לא הולך להיות פשוט. תהיו סמוכים ובטוחים שמשפטים כגון "אהבה חזקה ממוות" ו"עד שהמוות יפריד בינינו" יצוצו מתישהו במהלך הסרט. עם אלפרד מולינה ("פרידה") וברנדה בלת'ין ("להציל את גרייס") כזוג המתקאמבק ונעמי ווטס ("מלהולנד דרייב").

מוזר, אבל "למות על הנוף" עולה להקרנות מסחריות בארץ לפני ארה"ב, ואף לפני בריטניה, לכן לא נמצאו ביקורות באנגלית על הסרט. בדרך כלל עיכוב בעלייתו של סרט למסכים אינו מבשר טובות על איכותו, אך לפחות הפעם נראה שאין זו הסיבה. מקורות יודעי גרמנית מוסרים שהביקורת בגרמניה, שם דווקא כן מציג הסרט, הייתה חיובית למדי. גם מקריאת התרשמויות גולשים שראו את הסרט בפסטיבלים כלשהם, מתקבל הרושם שמדובר בסרט חביב ומצחיק.

במאי: ניק הורן, 94 דקות, ארה"ב/אנגליה, 2002
(למידע על זמני ההקרנות)
 
 

סיפורי בתי קפה

 
סרטו של עמית ליאור (שגילם את המורה ב"עניין של זמן" וכתב את התסריטים ל"עפולה אקספרס" ו"חצוצרה בוואדי"), מציג שורה ארוכה של שחקנים מוכרים, ביניהם גם משה איבגי, שנדמה שבשנים האחרונות פינה את מקום הקבע שלו בכל סרט ישראלי. הסרט הוא חלק מהפרויקט המבורך "סרטים מכאן" של חברות הכבלים, וחוץ מאיבגי משחקים בו גם אריה מוסקונה, צחי גראד, שרון רג'יאנו, אלישבע מיכאלי ועוד. העלילה עוסקת בחבורת לוזרים מגוונת, היושבים בבית הקפה "קפה בראון", שמצבו אף גרוע ממצבם. למעשה, הקפה כה עלוב עד שבעל הנכס מאיים להרוס אותו. איום זה מוציא את תושבי הקפה לפעולה – לקום ולהגן על מקום הקבע שלהם. לא מתפנים!

במאי: עמית ליאור, 85 דקות, ישראל, 2003
(למידע על זמני ההקרנות)
 

לתפוס את הפרידמנים – טרום בכורה

 
Capturing the Friedmans

יש משפחות שמצלמות את ימי ההולדת והחופשות המשפחתיות. במשפחת פרידמן צילמו את משפטיהם של אב המשפחה, ארנולד פרידמן, ושל הבן הגדול ג'סי, שהואשמו בהתעללות מינית בילדים, ואת התמוטטות המשפחה כולה בעקבותיהם. סרט תיעודי זה משתמש בסרטים הביתיים של משפחת פרידמן ובראיונות עדכניים עם המעורבים, בני המשפחה ונציגי החוק, כדי לנסות להבין מה בדיוק עשו בני משפחת פרידמן ומה לא עשו, אך הוא מצא כי לא כל כך פשוט לגלות מהי האמת.

כמעט כל המבקרים יצאו נלהבים מהסרט וחשבו שהוא מרתק, אך כל אחד ראה בו משהו אחר - אחד חשב שזהו סרט המבקר בחריפות את הציבור האמריקני השמרן והמתלהם, אחר התייחס לאופן הנלעג שבו מוצג שלטון החוק הממהר להרשיע, היו שראו בו סיפור סטייל דיוויד לינץ', שחושף את הסודות האפלים שמסתתרים בפרוורים האמריקאים, ואילו הרוב הסכימו שהסרט מצליח להציג אמת מורכבת וחמקמקה מתמיד.

מדד העגבניות הרקובות: 96% טריות (!) וציון ממוצע של 8.6 מתוך 10.


פרסים ועיטורים: זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס, פסטיבל הקולנוע האמריקאי העצמאי.

במאי: אנדרו יארצקי, 107 דקות, ארה"ב, 2003
(למידע על זמני ההקרנות)
 
Hollywood Reporter: ידוע שהחיים הם לעולם לא שחור ולבן, אלא אפור. סרט תעודה מטריד ומורכב זה מראה שגם לאפור יש גוונים רבים. הסרט מעלה שאלות רבות לגבי מערכת הצדק האמריקנית ומוסד המשפחה - העריכה המבריקה, שמצליחה לשלב היטב ריאיונות עם סרטים ביתיים, משאירה לצופים מקום לענות על התשובות בעצמם.

Salon.com: אנדרו יארצקי משתמש בהקלטות הביתיות של משפחת פרידמן בתבונה ותוך הימנעות מניצול זול. בזכותן מקבל הצופה הזדמנות נדירה לצפות בתהליך ההתפרקות של משפחה במשבר. יארצקי היה יכול להדגיש עוד יותר את הקשר בין העיוותים במהלך משפט להלך הרוח השמרני בארה"ב באותה תקופה, אך גם כך קשה שלא לראות בסרט הפניית אצבע מאשימה כנגד ההיסטריה בו היה נתון הציבור האמריקני וכנגד מערכת המשפט שאיבדה שליטה.

L.A. Times: אנדרו יארצקי בחר להצמד לגישה אוביקטיבית כביכול והיא זאת שהורסת את הסרט. נראה שמשפחת פרידמן הייתה מתוסבכת ובעייתית מדי עבורו ולכן הוא הסווה את חוסר היכולת שלו להתמודד עם הסיפור בעוד ועוד פרטים מיותרים ומרגיזים. מלבד זאת, הצבתו של פדופיל כגיבור והשימוש בחומרים פרטיים משאירים טעם רע בפה. בסופו של דבר, הסרט הוא עוד תוכנית 'ריאליטי טי.וי.' מציצנית ונצלנית.
 

בשבועות הקודמים

 

אתרים

 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by