בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סליחה, מותק, אבל טוני פיין אהב אותי 
 
 
ניר נון נוה

ניר נוה היה נותן את שתי רגליו בשביל ללכת עוד פעם אחת לרקוד בקולוסאום, עם או בלי תאומי תומפסון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"העולם שייך לצעירים", כתב פעם איזה קופירייטר מחורבן סלוגן למשקה בן מאה שנה, ומאותו הרגע הפכו חיינו מרירים ואיומים. וחיינו, הכוונה היא לכל מי שחרג, ולו במעט, מגיל 27 וכבר לא יכול לזכות בכרטיס טיסה לצעיר אל מחוזות עולם נשגבים.

אלא שאז הגיעו הניינטיז, והמאה ה-21, שהוכיחו מעל לכל ספק שאת מה שאנחנו, הקשישים סביב גיל ה-30 חווינו, אף אחד לא יוכל לשחזר. אין דרך אחרת להסביר את גלי הרטרו הבלתי פוסקים שנסובים תמיד סביב האייטיז העליזים. ולא מדובר רק בארצנו הלבנטינית הדלוחה, בה משתלהבים לנוכח קאמבק של קבוצת בנות העונה לשם "סקסטה", או מעלים מחזמר של ממש מלהיטיו של צביקה פיק לפני עשרים שנה. מדובר בגל ענק השוטף את העולם, שניצניו החלו עם עלייתו של ערוץ VH1 לאוויר והמשכו בשחזור של כל להיט אפשרי מאותן שנים ענוגות.

וכאן אנחנו, הקשישים, אלו שנבדקים בשבע עיניים ובאף מעוקם בסלקציה לכל מועדון נחשב, אלו שגם עם תעודת סטודנט לא יזכו להנחה בכרטיס הטיסה, אלו ששיחות הסלון שלהם נסובות יותר על משכנתא ופחות על פליטת הפה האחרונה של בריטני בג'נענע, אנחנו יכולים פתאום להרים את הראש.

עוד לא הוכרע אם אכן אין מה לחדש בעולם המוסיקה או שפשוט שנות השמונים היוו מהפך של ממש. מה שברור הוא שהן פושטות לכל עבר וממוחזרות ללא הכר. כי שנות השמונים יזכרו בהיסטוריה כשוות ערך, לפחות, לשנות השישים המהפכניות. נכון, לא עלינו על בריקדות, לא נלחמנו בממסד, לא האמנו במהפכה ובנצחון הקומוניזם. אנחנו כבר היינו חכמים מספיק להבין שהקפיטליזם כאן פור גוד, ועדיף לנצל את העיקרון ולמחות נגדו בדרכים יותר מתוחכמות.

ואנחנו יצרנו תרבות חדשה. אנחנו הבאנו לעולם את מושג היאפי שהפך למותג שווה הרבה יותר מההיפי המתיישן (עובדה - קיימת מחלת היאפים, אבל מי שמע על מחלת ההיפים, חוץ מסיפיליס?). אנחנו הבאנו, לראשונה מאז המלחמה, את אירופה חזרה למקום לו היא ראוייה, עם היורופופ שהחליף את הדיסקו והרוק האמריקני שיצאו מכל החורים, אנחנו הבאנו את המחאה הכי שווה, של אנרכיזם, ופאנק וריקודי פוגו.

שנות השמונים הן השנים בהן "דיסקוטקים" הפכו אט אט ל"מועדונים", בהן המוסיקה שינתה כיוון, בהן האלמנט האלקטרוני החל להפציע. ושנות השמונים יזכרו במחוזותינו עם המועדון הנחשב ביותר של אותן שנים, הקולוסאום, שחלש על כיכר אתרים בת"א וניסה להביא את העולם לארץ הקודש. אז נכון, הקולוסאום, אם מסתכלים במבט מפוכח אחורה, היה חרא של מועדון, שתוך זמן קצר הפך למוקד מפגש של הערסים מאזור ה"חי-בר" שבשפלה. אבל עדיין, הוא היה המועדון שלנו, הבסיס שהכשיר את הקרקע לאלנבי 58 המיתולוגי ובסיס לחיקוי של כל דיסקוטק אחר, בימים בהם בישראל המתעוררת רק החלו לגבות תשלום עבור כניסה למועדון.

וכחלק מגל הרטרו והנוסטלגיה הבין מי שהבין בהד ארצי כי הדור שכבר לא נחשב צעיר ומדבר על משכנתאות בשיחות הסלון הוא דור ששווה להשקיע בו, לפחות כמו בדור בריטני ו-50 סנט. וכך הם הוציאו את "קולוסאום", אוסף שמנסה להביא את אותם להיטי אייטיז שכיכבו במועדון ההוא, ושבחברה נשבעים שלא ניתן להשיג אותם בדרך אחרת. לי אישית יש לפחות אחד מהם באלבום אחר, אבל למה להיות קטנוניים?

האלבום כולו בנוי כמו סט של מסיבה מאות ימים. הוא מתחיל בלהיטים הגדולים, כאלו שנשמעו ללא הרף ברשת ג' של ימי טרום העברית - עת שעה של טוני פיין הייתה השעה הכי נחשבת ביממה - וממשיך למוסיקה האלטרנטיבית של הימים ההם, שספק אם חלקה באמת הייתה מוצאת מקום בקולוסאום המדרים כל חודש יותר ויותר לעבר מחוזות החו"בתים.

כמה להיטים בלתי נשכחים חבויים באלבום, החל מ”We built this city” של סטארשיפ, ממשיך עם סדרת הקאלט של אותם ימים, "תהילה" ו“Hi fidelity” וכמובן הלהיט ההיסטרי של 1985 - סיניטה עם “So macho”, שעשה היסטוריה והתרוצץ על רחבות הריקודים לפחות שלוש שנים. ולא משנה אם זה הקולוסאום של כיכר אתרים או ה"מכבידנס" של ראשון לציון.

עוד נמצאים כאן “Maneater” המושלם של הול ואואטס, “walk this way” הבלתי נמנע של ראן DMC נגד אירוסמית', וגם ארתה פרנקלין ו-וויטני יוסטון ששנות השמונים לא יכולות בלעדיהן.

מקומה של המוסיקה האלטרנטיבית אינו נפקד מהדיסק, וכולל קטעים של להקות נשכחות לחלוטין כמו "Beat Dis" של בומב דה בייס, או Einstein a go של לאנדסקייפ, שלכותב שורות אלו אינם שכורים לחלוטין, אולי מהסיבה שבאותם ימים נפלאים עוד היה לו בד טיים, וכמובן, אחד השירים המעצבנים של האייטיז, “lies” של תאומי תומפסון, שמשום מה הערכנו מאוד באותן שנים.

אפשר להתווכח על הליין אפ, והאם אכן מדובר במסיבה טיפוסית של אותם ימים. התחושה היא שאנשי הד ארצי ניסו לשלב באותו האוסף בין הקולוסאום והפינגווין, ופשוט נראה להם שהשם קולוסאום יתפוס יותר. אבל כקשיש עם רגל אחת בקבר ורגל שנייה בטיפולים אינסופיים בניסיון לשרוד עוד שנה-שנתיים - ששתי רגליו, בהיותן בריאות, הספיקו לחרוש את שני המועדונים - הצליחו הד ארצי להביא לאיזה רעד קל, אפילו ברגל הקבורה. נכון, ניתן היה בהחלט לפרק אותו לאוסף פינגווין ואוסף קולוסאום, ולהוסיף עוד אי אלו להיטים נדרשים, אבל עצם העובדה שקשישים כמונו מצויים במרכז, כבר מהווה נקודת פתיחה חשובה. העולם שייך למתקששים.
___________________________
אמנים שונים: קולוסאום, (הד ארצי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by