בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האיש שראה הכל 
 
 מתוך הכריכה. יואב שוויד הישראלי   
 
תמר גלזרמן

יותר מהכל היתה תמר גלזרמן רוצה להיות יורם קניוק של "חיים על נייר זכוכית"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יורם קניוק מתחיל את המונולוג בעמוד הראשון ומסיים אותו אחרי כמעט ארבע מאות, בלי פרקים, בלי כותרות, בלי חלוקה מלאכותית לתקופות. התקופה מתחלפת כשהאנשים נעלמים או מתעלמים או מתחילים למות. אין פאתוס ואין פאוזה משמעותית. הכל ממשיך, הדמויות באות והולכות, וקניוק, פצוע מלחמה יפה שדבר לא נוגע לו, משייט בארצות הברית של אמריקה, שנות החמישים, ומצייר את ההיסטוריה התרבותית שלנו מתהווה.

את ג'ימי דין שקופץ לבקר בבקרים, את ברנדו שקצת כועס, את סטנלי קובריק שספון בדירה השכנה ועורך את סרטו הראשון. את צ'ארלי פרקר (בירד) שמנסה להוריד את הקוף מגבו, את שירלי מקליין הצעירה, מקבלת הזדמנות שתשנה את חייה. את הקומוניסטים הזקנים, היהודים המתבודדים, הזונות, הפטריות במקסיקו, השיחה על ציור פיגורטיבי עם דה-קונינג. ומיילס דיוויס בן זונה.

וקניוק היה ליד הכל, קצת לפני שהכל קרה וקצת אחרי שהכל נגמר, וניו-יורק נדמתה קטנה כמו שינקין צפוף ומחוספס, שהכל בו נראה אמיתי ולזמן לא היה ערך. הוא אהב והלך והתחרט וסיפק מלאכים לנערות ליווי ופלאפל למאפיה היהודית.

אבל ב"חיים על נייר זכוכית" אין מימד של התבוססות בידוענות. כולם היו אנשים, וכולם, עד אחרון האיקונות, היו, בדרכם, לוזרים. זה ספר מסע חסר אחריות של אדם שנישא ברוח התקופה ומתגלגל, אדיש ורגיש, לחדרונים הטחובים ולמועדונים הנוצצים ממנה היא הגיחה.

"חיים על נייר זכוכית" הוא ספר כביר וצנוע משום שהוא נותן תחושה של חשיפה מוחלטת, ומודה שחלק מהארועים החשובים חלפו לידו, שחלק מהדמויות התנכרו לו, שאת חלקן הוא דפק. שלפעמים הוא בדיוק יצא להביא חלב כשהתחילה המהפכה.

בלי הנון-שלנטיות הרזה והמשעממת של קרואק, שהשתחל להיסטוריה כסנדק ספרי הנוודות עם "בדרכים", יוצר קניוק סיפור מסע מפעים. עם סיפורים שנדמים לעתים כבלתי אפשריים, לולא היו מתוארים בצורה כל-כך לא הרואית.

קראתי את "חיים על נייר זכוכית" בלי הפוגה, באוטובוס ובפאב, בכל רגע פנוי, בקצב שהתאים לשצף שלו, וכל עת שקראתי חשבתי על עצמי במובן הרחב, עצמי שמוגדר ככל מה שאדם יכול היה לכנות אותו, בנקודה מסוימת, שלו. חשבתי על הדור שלי, שנחשב אדיש, שאיני מתיימרת להכירו, על הדגימה בה אני חיה. דגימה רגשנית שהכל נוגע לה, והיא מזמן כבר לא מרגישה שהכל פתוח בפניה. דגימה שאף אמריקני לא יתלהב מזה שהיא ישראלית, ילין אותה ויבקש שירי פלמ"ח, אחת שמפחדת לקחת את הכיסים הריקים שלה ולחפש את אמריקה, או את ישראל. דגימה שהייתה קורסת מחיים אמיתיים על נייר זכוכית. ואז, ולא בגלל החברות הזוהרת עם פרנק סינטרה, אני נתקפת באותו געגוע אמיתי ועקר לתקופה שהסתיימה הרבה לפני שנולדתי.
______________________________________________
חיים על נייר זכוכית, מאת יורם קניוק, (חמד-ידיעות אחרונות)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by