בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גרידה בחדר הלידה 
 
 אדריאן ריץ`   
 
אורית פוטשניק, הזמן הוורוד

אורית פוטשניק מזכירה לכם באמצעות הפמיניסטית אדריאן ריץ', שהתוכניות הכלכליות הליברליות-קפיטליסטיות הניחתות על ראשיכם הן בראש ובראשונה מלחמה באמהות העניות החד-הוריות וילדיהן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משחר נעוריי הייתי נתונה לתחושת אי נוחות הולכת וגוברת, הרגשתי שמשהו מאוד לא צודק בעולם הזה. הרגשתי שעצם קיומי כנערה מחייב אותי לשלל התנהגויות ותפקידים שלא מתאימים לי, שמצפים ממני לפחות ושמעריכים אותי פחות. מהר מאוד מצאתי את השם לאי הנוחות הזאת: פמיניזם. כנערה כבר הפכתי לפמיניסטית מוצהרת. נשאתי את דגל השוויון ברמה. מחיתי בקול נגד כל סוג של אפליה שנתגלה לעיני, אבל המחאה הזאת לא נתנה לי תחושת כוח ולא העצימה אותי. נלחמתי על הזכות להיות שווה לגברים, לא על הזכות להיות שונה מהם; עד שנקרתה על דרכי אדריאן ריץ'.

ספרה של ריץ' "ילוד אשה" (תרגום: כרמית גיא, הוצאת עם עובד) התגלגל לידי במקרה בנעורי. זה היה הטקסט הראשון של תיאוריה פמיניסטית שקראתי מעודי. שמעתי כבר קודם את המשפט "האישי הוא הפוליטי", אבל זאת היתה בשבילי סיסמה בלבד. למעשה, קיבלתי על עצמי לחלוטין את השיח האינטלקטואלי הפטריארכלי, שבו כל תיאוריה או השקפת עולם צריכה להיות "אובייקטיבית" ואין בה מקום לחוויה האישית, לרגש. הפמיניזם שלי היה כזה שהיה בו מקום רק לעקרונות כלליים, שדחקו הצדה את עולם הרגשות, האינטואיציות והחוויות שהביאו אותי להיות פמיניסטית מלכתחילה.

בכתיבה אישית, עוצמתית וסוחפת, אדריאן ריץ' פתחה לי חלון לתיאוריה אחרת. היא מתבססת בתיאוריה שלה על חוויית האמהות האישית שלה ומרבה לצטט מחוויותיהן של נשים אחרות. ריץ' היתה גם הראשונה שהסבה את תשומת לבי לניתוק המלאכותי בין הספירה הפוליטית, האידיאולוגית והעקרונית לבין הספירה הפרטית. ממנה למדתי שיש להיאבק בעצם ההפרדה הזאת, שמביאה בעקבותיה גם את הגבלת הנשים לספירה הפרטית; שההפרדה הזאת טבועה במבנה החברה כמו נחיתותן של הנשים, אך היא לא הכרח המציאות. אדריאן ריץ' הפכה בשבילי את הפמיניזם מעוד זירה של התנצחות אינטלקטואלית לבית, למרחב שמאפשר לי להיות עצמי ולנשום.

ריץ' נולדה במרילנד, ארצות-הברית, ב-1929, כבת לאם פרוטסטנטית שוויתרה על קריירה מוסיקלית מבטיחה לטובת המשפחה והבית, ולאב יהודי, רופא ובעל משרה אקדמית. ריץ' מתארת את יחסה לאביה כהזדהות עמוקה וכמיהה להכרה ולאישור, אך בד בבד כיחסים של מתח ויריבות. בעידודו התחילה לכתוב שירה. ב-1951 זכתה ריץ' להכרה בדמות 'פרס המשורר הצעיר של ייל', שהוענק לה על ידי וו.ה. אודן. מאז היא זכתה בפרסים רבים על שירתה ועל הגותה הפוליטית, אבל נניח לכך. ב-1953 נישאה לכלכלן בעל משרה אקדמית והתמסרה לגידול שלושת בניה.

מאוחר יותר, ב"ילוד אשה", מתארת ריץ' את המתח הגדול בין אמהות ליצירתיות, בין התפקוד החברתי המצופה מאם צעירה לבין תשוקותיה שלה. היא כותבת על עולם של אהבה עמוקה, כעס עצום ורגשי אשם טורדניים, מוסתרים ומושתקים בתוך הבורגנות האמריקנית של שנות החמישים. תחושות הניכור המיני והדיכוי התרבותי שריץ' מדברת עליהן מתחילות לקבל ביטוי לקראת אמצע שנות השישים בתנועות לזכויות האדם וההתנגדות למלחמה, התארגנויות שמתוכן צומחת תנועת הנשים. ב-1966 היא מתחילה ללמד בתוכנית סיוע לסטודנטים מהעולם השלישי, עניים ושחורים. עבודה זו מעלה שאלות לגבי קודים תרבותיים ושפה ויחסם לכוח פוליטי.

ריץ' מעלה שאלות אלה בכתביה הרבה לפני שהן הופכות להיות הבון-טון הפוסט-מודרני. ב-1980 פרסמה את המאמר "הטרוסקסואליות כפויה וקיום לסבי" (תרגום - דלית באום, הוצאת קל"ף) שבו היא קוראת תיגר על ההנחה שהטרוסקסואליות היא משיכה מינית, ומציגה את הרעיון שהעברת המוקד הארוטי מיחסים בין נשים (אלה הנמצאים לראשונה בקשר בין האם לבת) הוא מנגנון חִברוּת פוליטי שמחזק את המשך שליטת הגברים בנשים. מנגנון זה, על האלימות הגלויה שבו, כפי שהיא מתבטאת במעשי אונס, אלימות סמויה, קידוש רומנטי של המשפחה הגרעינית והתיחסות להומוסקסואליות כאל מחלה, מונע מנשים הכרה בחשיבות הקשרים ביניהן והעצמה בתוך קבוצות של נשים. במאמר היא טובעת את המונח "רצף לסבי", המתאר חוויה של קשר רגשי חזק בין נשים, קשר שהוא חלק מעולמן הרגשי של נשים רבות. היא יוצאת נגד ההפרדה המלאכותית בין חברות, תמיכה וקהילה נשית לבין קשרים ארוטיים, הפרדה שנועדה להבטיח את הלגיטימיות הבלעדית של האופציה ההטרוסקסואלית. היא קוראת לכל הנשים לגלות מחדש את ההיסטוריה של קשרים אלה ולהפוך את התרבות הזו לנראית.

ריץ' מתארת בכתביה את הדיכוי הפטריארכלי בכל עוצמתו: את הדיכוי הגינקולוגי, המתנשא, שלא משתף אותי בידע על הגוף שלי ומניח שהוא מכיר אותו יותר טוב ממני; מהממסד הגינקולוגי, שמחליט פעמים רבות "מעל לראשה" של האשה מה ייעשה בה. כשקראתי בנעורי את ביקורתה של ריץ' על הממסד הרפואי חשבתי שהיא מגזימה, שההתייחסות לנשים בימינו לא יכולה להיות עד כדי כך ברוטאלית. אך אז בגרתי והתחלתי לשמוע על אודות חוויות חדר הלידה של חברותי בנות גילי. נחשפתי לסיפורים על החלטות שרירותיות, על זלזול ברצונן של הנשים ועל הסברים רפואיים מפורטים המופנים אל בן הזוג בלבד, מעל לראשה של היולדת ותוך התעלמות מוחלטת מהימצאותה בחדר.

את הדיכוי הנחבא בחיבוק הדוב של תנועות העידן החדש למיניהן, שמשתמשות ברטוריקה פמיניסטית לכאורה, מקדשות את האישי אך מתעלמות מהפוליטי, תנועות שיוצרות רומנטיזציה של האמהות, הלידה ו"החיים החדשים" בבית ובטבע. ריץ' מראה לנו כיצד אימוץ הרומנטיזציה הזו מחזיר, הלכה למעשה, את הנשים לספירה הפרטית ולכן מחזיר את המאבק לשחרור האשה אחורה.

ריץ' מזכירה לנו שהמלחמה בנשים ניטשת בכל מקום. היא מזכירה לנו שהתוכניות הכלכליות הליברליות-קפיטליסטיות הניחתות על ראשינו, אלה המלוות בדרך כלל במגמות שמרניות הקוראות לשוב ל"ערכי משפחה", הן בראש ובראשונה מלחמה באמהות העניות החד-הוריות וילדיהן (נשמע מוכר?).

היא מציעה לנו ביקורת פמיניסטית על הפסיכואנליזה, על ההנחה המוקדמת שהמשפחה הגרעינית היא המודל היחיד האפשרי, על ההפרדה בין הבית הפרטי, מקומה של האם, לחוץ הציבורי. הפסיכואנליזה לא מביאה בחשבון את קיומן של מסגרות שאינן המשפחה הגרעינית הבורגנית, מסגרות כמו קהילה שבה נשים רבות שותפות לגידול ילדים רבים (מודל המתקיים בעיקר בקהילות עניות).

אי אפשר להפריד בין השירה של ריץ' לכתיבה הפוליטית שלה: בשתיהן בולטת הנוכחות האישית הסוחפת. האישי אינו נפרד מהפוליטי, האידיאולוגיה אינה נפרדת מהזהות, הגוף אינו נפרד מהנפש. ריץ' משמיעה את קולן של נשים מושתקות ומתעדת את ההיסטוריה של הנשים הנשכחות. היא אינה מדברת בשפה הפוליטית המקובלת ומציעה שפה חדשה, זהות שניצור בעצמנו מתוך קשרים וסולידריות בין נשים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by