בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חמישה גברים שמנים 
 
 
רם אוריון

לא בעניין של פרובוקציות: רם אוריון חושב שאלבו היא להקה טובה יותר מרדיוהד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סוף סוף. לא כל יום מוצאים להקת כרסתנים מוצלחת בעולם הרוק'נ'רול. ועוד מאנגליה, ואפילו ממנצ'סטר. אני חושב שכרסי הבירה סטייל ה"ביוטיפול סאות'" היא האינדיקציה הראשונה לכך שאלבו לא כל כך מדוכדכים כמו שעושים מהם.

לא הייתי מודע לאימאג' הכה עגמומי שמוצמד להם עד שהתחלתי לקרוא עליהם קצת. מודה, אין לי היכרות ארוכת שנים עם הבאק-קטלוג שלהם, וכן, אני יודע ש"Asleep in the back", אלבום הבכורה (לא כולל אי.פי'ז) זכה לפרסים, תארים ותשבחות. בכל אופן לטוב ולרע, הגעתי אליהם באיחור, אבל נקי מדעות חיצוניות. אפילו בלי קומוניקט.

הכי אוהבים להקביל את אלבו לרדיוהד. אפשר להבין מאיפה זה מגיע - בעיקר מה"אמנותיות" שמתבטאת באודיו והוויז'ואל של שתי הלהקות, ורמות המלנכוליות הגבוהות בתכנים ובמלודיות. עדיין, אני מוצא קצת פחות דמיון בין שתי הלהקות - ולא רק בגלל הפרשי הקילוגרמים. אני לא מת על רדיוהד. בכלל. ואולי זה בגלל שקשה למצוא חיוך במוסיקה שלהם. הם כל כך פאקינג כבדים. זה לא שאני נגד מוסיקה "רצינית" מושקעת ו/או מורכבת ו/או עצובה. כלל וכלל לא. רוב המוסיקה שאי פעם אהבתי ענתה לתיאור הזה, רק שאלבום שאתה אוהב הוא סוג של חבר, ובתור בוגר אייטיז - המוסיקה האלטרנטיבית של אז ייצרה מספיק שירי מוות וחידלון שהגיעו לי עד כאן.

אני מעדיף שלחברים שלי תהייה קצת זווית חיובית ושידעו להפגין מעט הומור, גם אם הוא מאופק. אלבו יודעים להיות רציניים בלי עודפים של חשיבות עצמית, להפוך את האולפן למגרש משחקים, לגרום לך להרגיש את חדוות הנגינה והיצירה. במובן הזה, אלבו מתחברים לי לאזורים של הרכבים כמו הבטא בנד, הרבה יותר מלרדיוהד.

אין כמעט שיר אחד שהוא חד משמעי או חד גוני במסר הרגשי שלו\ והאפקט הזה מושג בעיקר דרך המוסיקה עצמה, הנגינה וההפקה היצירתית. אפשר לשמוע את זה לכל אורך האלבום, בליין גיטרה לטיני שובב, מקהלת המתנ"ס הלונדונית, נביחות הכלב, הקאזו המזייף והקהל מפסטיבל רדינג ששר ב"Grace under pressure", בחמישה עשר אלף קולות: "We believe in love, so fuck you", ללא ספק אחד הרגעים המוסיקליים והווקאליים המרוממים שהודפסו על גבי דיסק בשנים האחרונות (וגם מזכיר קצת את קהל אוהדי הכדורגל שמככבים ב"Meddle" של פינק פלויד).

האלבום נפתח עם "Ribcage". יפה, נעים, מזכיר את ספיריצ'ואלייזד, בעיקר עם המקהלה בסוף. בשיר השלישי - "Fugitive motel", אפשר כבר להתחיל להרגיש עם מקצב הוואלס את המנעד הרגשי והדינמי הרחב של אלבו, שמצליחה לשמור על האוזניים המאזינות זקופות לכל אורך הדרך בלי לחרוג מקו סגנוני עקבי. כמעט בכל שיר יש לפחות שורה אחת שנשארת אתך הלאה, ליין גיטרה שנדבק או פזמון שמזדמזם כשאתה יורד לקנות סיגריות. הבני-זונות יודעים לכתוב שירים, אין ספק, מן הסתם עוד אחת מהסיבות שמאזכרים לצידם את הדאבס, קולדפליי וכמובן, שוב, רדיוהד.

אלי הגיעה גרסת הדי.וי.די. במארז מגניב, ובו, בנוסף לדיסק הסטנדרטי גם גרסת הדי.וי.די. שלו, או "הסרט של הדיסק" כמו שאלבו מכנים אותו. הדי.וי.די מתפקד יותר כוויז'ואל הולם וזורם בזמן ההאזנה למוסיקה, יותר מאשר אוסף קליפים. רוב הזמן הוא עובד מצויין, וגם כאן, כמו בדיסק, הרגשה כללית פוזיטיבית, צבעים בהירים והומור מוטמע מצליחים לאזן רגעים שבהם הפלצנות מאיימת להרים את ראשה המכוער.
____________________________________
Elbow: Cast of thousands, (אן.אם.סי/V2)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by