בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סלח לי אדוני, אבל אתה מזיין לי את השכל 
 
 פיליפ סימור הופמן כקובי אור ב``כמעט מפורסמים``   
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל ממליצה לכם לנהוג כמותה ולהפסיק לקרוא ביקורות מוסיקה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עברו בערך שנתיים מאז הפעם האחרונה שבה קראתי במלואה ביקורת על תקליט. למרות שאני יכולה לומר בוודאות שהמוסיקה תופסת מקום מרכזי עד מרכזי מאוד בחיי, למרות שאני מחזיקה מעצמי אחת שמבינה דבר או שניים במוסיקה, מקפידה להתעדכן במרבית הדברים שקורים בעולם הזה ואפילו כותבת מפעם בפעם ביקורות מוסיקה בעצמי, אני לא רואה עוד טעם בקריאת ביקורות. לא כשאני לא נדרשת לעשות כן, כמובן.

התחלתי להתעייף מרעיונותיהם הכתובים של אנשים על כל מני דברים קצת לפני שהפסקתי לקרוא ביקורות תקליטים. הפסקתי כמעט לחלוטין לקרוא ספרים, עיתונים או מאמרים מפני שלא הרגשתי שסבלנותי תעמוד לי, ויצלח בידי להגיע עד לשלב שבו אני לומדת משהו חדש, מבינה דבר מה מעניין, או חשוב מכל – מתרגשת. הזמן הדרוש כדי לתפוס רעיון כתוב הוא מוגזם באופן פראי, בעיניי – שלא לדבר על הזמן הנדרש כדי לתפוס רעיון כתוב של מישהו על רעיון מוסיקלי של מישהו אחר.

לכן, ההגיגים הכתובים היחידים שאני מצליחה להקדיש להם שימת לב מספקת ומעניינים אותי מספיק כדי להתפתות לקרוא אותם הם אלו שלי (זה לא שהם נורא מעניינים או מבריקים או משהו כזה, הם פשוט מוכרים נורא). כמובן שכמו כולם, אני רוצה מאוד שמישהו יקשיב או יתעניין בי, אבל ברור לי שמי שעושה זאת הוא כנראה או משוגע או מובטל.

אבל שלא תהיה כאן טעות - בשנתיים האלה, כמו בשנים שקדמו להן, קניתי המון דיסקים והורדתי עוד הרבה יותר. את רוב המידע על ריליסים חדשים אני עדיין שואבת מטוריהם של המבקרים המועדפים עלי, תוך כדי דילוג ישיר לשורות המודגשות בסוף הקטע, אלה שמכילות את כל הפרטים החשובים.

הכל עלה לי במלוא אבסורדיותו בימים שאחרי יציאת הריליס המדובר ביותר של השנה, "Hail to the theif" של רדיוהד. למרות שכל מי ששמע אי-פעם על ת'ום יורק כבר הספיק להוריד בשלושת החודשים שקדמו למועד היציאה הרשמית משהו כמו שבעה מיקסים של התקליט, הפציצו כל המבקרים בכל כלי התקשורת את האזרחים המסכנים במיליארדי מילים שתכליתן האחת, היחידה והבלתי רלוונטית הייתה – לספר לנו איך, לעזאזל, נשמע "Hail to the theif". ב"העיר" אפילו המשיכו עם המנהג המפגר שלהם (הנה, יש רעיון טרחני יותר מביקורת תקליטים) והניחו לאורי משגב המשולהב כתמיד לצלול למעמקיו של כל טראק וטראק, משל היה אבישי מתיה, כדי שיחזור ויצוף מעל מארג הצלילים הסמיך, כשעל עורו עקצוצים של כלי נשיפה מעורטלים, ביישניים וקצוצי צדעיים, וכיו"ב.

ביקורות מוסיקה מעולם לא היו בלב הקונצנזוס – שהרי כמו שהגדיר זאת אוסקר ווילד: לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה (באופן בלתי נמנע, יש גם אתר ביקורות בשם הזה) – אבל מעולם לא היו מיותרות יותר מאשר בימים אלה. למרות זאת, בניגוד לכל הגיון, נדמה שדווקא בשיאה של תקופה שבה כל אדם עם חיבור לאינטרנט יכול להיות המבקר המוסיקלי של עצמו, סבך המלל הבלתי מתכלה שמנפיקים מבקרי מוסיקה על פי דרישת מעבידיהם רק מתפשט, צומח ומטפס.

המבקרים, אוהבי מוסיקה אמיתיים, שפעם נדרשו לרמת מומחיות וידע גבוהים מהממוצע כדי לספק לקוראיהם דיווח מהימן על ריליסים חדשים, נופלים היום קורבן להיצף המוסיקלי שנמצא בקצות אצבעותיהם, מה שלא מותיר להם די זמן כדי להשתלט על מושאי הכתיבה שלהם. התוצאה היא יותר מדי מילות תואר מעוקרות, שאם היתה להם אי-פעם משמעות, הרי שהן איבדו אותה ברגע שהכל הפך להיות זמין. אנשים שבאמת אוהבים מוסיקה, ומוכנים להשקיע בחיפוש עוד ממנה זמן וכסף, כבר לא צריכים את הביקורות בצורתן הנוכחית כדי להחליט מה טוב בשבילם. להיפך – מסך הרעש המילולי הזה מיותר, הוא רק מפריע להם, לנו, לבדוק את זה בקאזאה.

לסיום, כדי שלא תגידו שאני סתם מזיינת בשכל על ריק, הרשו לי להפנות אתכם למדור הביקורות של "די-ג'יי העיר", שמהווה בסיס מקומי נכון, לדעתי, לאופן שבו צריכות להראות היום ביקורות מוסיקליות – או בשם התואר העדיף עלי, הפניות מוסיקליות. שם, כדי לדעת מה ראוי בדיקה, לא צריך להתחפר בתוך נהרות שוצפים של דימויי קובי אור שיק. כוס אמק, אנחנו בשנת 2003, אין דבר שלא נכנס על סקאלה של בין 1 ל-10.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by