בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כשאתה אדיוט, העולם נחמד 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן תוהה איך זה שיותר משמונים אחוז מכם בסבבה עם המדינה הזאת: האם אתם על אקסטזי, סתם מפגרים, או שהממשלה שוב משחקת לכם עם המוח?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום לפני שחזרתי לארץ, אחרי חופשה רבת הוד מעבר לים, בכיתי. אין ספק שאני בחורה שברירית, או "משוגעת וסוטה" כפי שהקוראים כאן באתר סונטים בי בחיבה. עם זאת, ולמרות שאני בלתי יציבה כמו גשר שבנה קבלן ישראלי, סביר להניח שאילו הייתי מתגוררת במדינה מתוקנת, לא הייתי חווה התקפים אפילפטיים רק מהמחשבה על ההבאנו-שלום-עליכם ומחיאות הכפיים ואנשי הבטחון שיקבלו את פניי ברגע נחיתתי בנמל הבית.

מלבד היותי קצת מתוסבכת, אני גם אדם פסימי ונרגן קמעה, אולם עד לאחרונה חשבתי שאופיי המריר הוא סוג של מגנט חברתי, היות שכל הסובבים אותי ברחוב, בבית ובעבודה כולם שותפים לתחושותיי הקיומיות הדכאוניות. אבל מחקר חדש הוכיח לי שטעיתי, שאני נביא הזעם המגוחך של עיר מלאת צרכני אקסטזי ששעריה נעולים בפניי.

חזון זה נתגלה לי לא בחלום, כי אם במחקר החדש והמצוחצח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיטקה, המוכיח את מה שאיש מאיתנו לא יכול היה לצפות - הישראלים, נכון להיום, מאד מאד מאושרים, מבסוטים, וחושבים שהמצב די אחלה באופן כללי.

כשקראתי את המחקר, פיזמתי לעצמי בשמחה מילות שיר של להקת "פיל נפיל", הבטחה ישראלית צעירה: "הרבה יותר קל להיות מאושר/ כשאוטמים את שתי האוזניים/ לא שומעים פיצוצים [...] אין ייאוש בעולם בכלל/ כשאתה אידיוט העולם נחמד". יש שיאמרו שאני מביאה את השיר כאן כי זמר הלהקה הוא בשעותיו הפנויות גם העורך הראשי של נענע, אליו אני צריכה להתחנף כדי לא להפוך לעוד אחוזון בסטטיסטיקה של המוני המפוטרים הישראליים, שאין להם כסף לאוכל ובכל זאת הם משוכנעים שהחיים נפלאים. אבל אין סיבה לזלזל ביושר האינטלקטואלי שלי - אני לא צריכה להתחנף לעורך, מאחר שכבר מזמן שכבתי איתו כדי לקבל את הג'וב הזה, ומדי פעם אני נותנת גם לכמה בחורות מההנהלה לתקוע אותי מאחורה, כדי שלא יעיפו אותי בגלל נטייתי לשפה וולגארית.

אבל כשפיזמתי לעצמי את השיר החביב, ראיתי שמשהו כאן מסריח. את שתי האוזניים אולי אפשר לאטום, אבל כשיש לך רק שתי ידיים אי אפשר לכסות במקביל גם את שתי העיניים, את האף ואת הפה, וכל אחד מהפתחים הללו מכניס אל מוחנו בכל יום דימויים זועקים ובלתי נסבלים מהמציאות הגיהנומית של חיינו. ככל שחשבתי על זה, הבנתי שלא הישראלים הם האידיוטים שאוטמים את שתי האוזניים וחושבים שהעולם נחמד, כי את הישראלים אני פוגשת כל יום ברחוב, והם דכאוניים, בלתי יציבים, נוירוטיים ואומללים לא פחות ממני, ובולעים כדורי הרגעה וכדורים אנטי-דכאוניים כאילו היו פלאפלים שחומים ברוטב טחינה עסיסי.

אחרי שהפכתי בנושא, הגעתי למסקנה שאני לא היחידה ששוכבת עם ההנהלה כדי לשמור על הג'וב. אין ספק, צמרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עושה שעות נוספות בליקוק התחת של שרי הממשלה הממונים עליה, באורגיה ההמונית בה הממשלה דופקת את כולנו (וגם אני אצטרך לעשות הרבה מסאג'ים אוראליים לממונים עליי כדי שלא יפטרו אותי אחרי מפגן גסות הרוח הזה). כמו שלא תקבלו דו"ח על איכותה של רופאת המשפחה שלכם מטעם החבר שלה שהולך לישון איתה בלילה, כך אין טעם לקבל דיווח על מצב המדינה שלכם מסטטיסטיקאים שמטה לחמם נסמך על הנפוטיזם במשרדי הממשלה שאותם הם אמורים לבדוק.

גם אם נתונים נדמים כעובדות יבשות וחדות, הרי שהם בעצם חומר גמיש וקל לעיצוב בידיו של השטן. יש אלף דרכים ועוד דרך לנתח ולפענח נתונים יבשים, ויש גם עשרות דרכים לשאול את אותה השאלה, בצורות שיזמינו תשובות שונות וייצרו נתונים אחרים. לכן, את המסקנות שלנו לגבי מצב הרוח הלאומי עדיף לבסס בעזרת מכוני מחקר לא ממשלתיים, כמו מרכז אדווה, שעוזר לדלות את הנתונים הנסתרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולהציג אותם בגרפים אחרים, מוטים לכיוון אחר מזה של הלמ"ס. אין גרף בלתי מוטה, אבל גרפים שעוסקים בתפקוד המדינה, מוטב שיהיו מוטים מזווית הראיה של ארגון לא ממשלתי.

ובעצם גם בניתוחים של מרכז אדווה אין לכם צורך. די לצאת החוצה ולראות מה קורה מעבר לדלת, או לשאול את מכריכם עד כמה הם מאושרים מהחיים כאן. בזמן שאתם תעשו את הסקר הקטן הזה, אני אזמין לביתי את גב' עידית גייסט, החתומה על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס. על כוס תה ועוגיות, אני אספר לגב' גייסט על מדינה קטנה, אי שם מעבר לים. מדינה מאד שונה מהמדינה המאושרת עליה מספרים נתוניה של הגברת.

מדינה שתושביה חוששים לעלות על אוטובוסים, ומתכסים זיעה קרה לפני שהם נכנסים לקניון. מדינה בה העשירים הולכים ומתעשרים, בזמן שהמובטלים, המשפחות החד-הוריות, הנכים והקשישים שוכבים באוהלים בשמש לפני הפרלמנט ומתחננים על נפשם. מדינה ששולחת ילדים צעירים, בתום לימודיהם, להרביץ לילדים אחרים במסגרת כיבוש בלתי פוסק של עם אחר. מדינה שבה המאבק הקיומי היומיומי הופך נהגים לאלימים בכביש, ומספר התאונות בה גואה. מדינה שמזהמת את מימיה ושמיה בלי חשבון, כי התעשיינים המזהמים הם חברים של השלטון עוד מהמילואים. מדינה מוזרה כזו, שיש בה אזרחים שנחשבים לסוג ב' רק בגלל מוצאם הלאומי או העדתי, שיש בה מפלגות שמטיפות לשנאה כלפי קבוצות מיעוט בתוכה, שלא קל לחיות בה אם אתה לא על סמי הרגעה מסוג כלשהו - כמו סרוקסאט, או שעשועוני טלוויזיה, או ציונות.

איזו מדינה איומה! - תאמר ודאי הגב' גייסט. אל תדאגי, ארגיע אותה בעוד היא מתחברת למנת שעשועון הטלוויזיה היומית שלה, אצלנו אין בעיות וכל האנשים שמחים. זה הכל קורה במדינה רחוקה רחוקה, מדינה של אנשים עצובים ועייפים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by