בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פיצה מקפיצה 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור ישמח אם תרוצו לראות את "הג'וב האיטלקי", סוף סוף סרט הוליוודי עתיר תקציב שלא יורק לכם בפנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לקראת הצפייה ב"הג'וב האיטלקי" עשיתי הכנות מדוקדקות. אחרי הקיץ שעבר עלי, מלא בסרטים אמריקניים גרועים להפליא, ביקורות מיואשות ותגובות אלימות, לא היה סיכוי שאני לא אהנה מהסרט הזה. "הפעם זה הולך להיות כיף!!1", רשמתי ביומני. ביומיים שלפני ההקרנה צמתי מסרטים, כדי שאבוא רעב, הזמנתי מסאז'יסט צפון-אירופי חסון כדי שישחרר לי את הכתפיים המכווצות במגננה תמידית. באתי רגוע. באתי מוכן. אלוהים, זה עבד. די נהניתי.

או שאולי זה בעצם "הג'וב האיטלקי" עצמו שעבד. הוא מספר על קבוצת שודדים שמבצעת שוד מבריק, מושלם, וגונבת זהב בשווי מיליונים. החבורה כבר בדרך לחלוקת השלל, כשאחד מבניה בוגד בשאר, הורג את זקן השודדים (דונלד סאתרלנד) ובורח עם הזהב. זמן מה אחר כך מצליחים הניצולים לעלות על עקבותיו של הבוגד ומחליטים לנקום בו את הנקמה המושלמת – לגנוב ממנו את הזהב.

לצורך ביצוע המשימה הם מגייסים גם את בתו של השודד הקשיש שמת (שרליז ת'רון). עכשיו הם צוות מצויין של מנהיג-מוח, נהג שודים אנגלי, מומחה חבלה אלגנטי, גיק ששום מערכת הגנה לא תעצור אותו ופורצת כספות מושלמת. אודרוב לעבודה.

והעבודה, אולי בגלל שאני אוהב סרטי גנבים, מהנה נורא. שום דבר חדשני באמת לא קורה שם, אבל מה שקורה נראה ממש טוב. סצינות המרדפים פשוטות ואפקטיביות, בין אם זה מרדף סירות המירוץ בוונציה, או מרדף האופנועים והמסוק אחרי שלוש מכוניות מיני-מיינור כפתוריות ומהירות.

הפתרונות שהגנבים שלנו מוצאים לבעיות שעומדות בפניהם אינטיליגנטיים, ונראה כאילו לראשונה הקיץ ישב תסריטאי מול בעיה בתסריט שלו ולא פתר אותה על ידי פיצוץ של שישה-שבעה בניינים. נספרו לפחות שבע-שמונה בדיחות שהצליחו להצחיק בלי להעליב. לדמויות אין נפח בגרוש, אבל לאור מה שעושים עם סיפורים אנושיים בסרטי פעולה, אולי מוטב באמת להתעלם קצת מהדמויות, לוותר על סיפור האהבה המתבקש, לתת לרגשות הנקמה של הבת כמה שפחות מקום. להיות מקצוענים קרים, בדיוק כמו שהג'וב דורש.

אז כן, הסיום קצת צולע, וכנראה שאיפשהו לקראת הסוף נגמרה לצוות היצירתי האינטיליגנציה. אבל כבר מזמן לא התאכזבתי מסוף של סרט אמריקני עתיר תקציב. לרוב אני מתאכזב איפשהו בדקה העשירית שלו.

מדהים כמה שהסרט הזה לא משהו מרשים במיוחד, יוצא דופן או פורץ דרך בכל מובן שהוא, ועדיין מהנה. בלי אפקטים מדהימים, בלי רעיון פילוסופי בשקל-עשרים-וחמש, בלי לחשוב על סרט המשך. פשוט סרט, שמספר סיפור, מציב בתוכו את הדמויות שמתאימות לו, מפתל אותן דרך עלילה שמקיימת כל הזמן את הצו לפיו הצופה צריך לשאול מה-יהיה-עכשיו (בז'רגון המקצועי קוראים לזה "מתח". שתדעו), וזהו, טיפה אקשן מלמעלה, והעוגה מוכנה. יומית רזה ומהנה.

עוד מדהים שסרטים מהסוג הזה, שהוליווד על שלל תקציביה היתה צריכה לייצר בקלות, הם מיעוט נידף בקיץ 2003. מתקפת האפקטים הממוחשבים של הקיץ הזה, כמו גם של הקיץ הקודם, הפכה יותר מדי סרטים למשחקי משחק שאין בהם אפילו את המימד האינטראקטיבי. פיצוצי ענק, קריסות של בניינים, אנשים עפים, קרבות מגע מדהימים, מפלצות כמעט-אמינות, כל זה כן. אבל סיפור טוב, רציף ובעל הגיון פנימי כלשהו? בקושי.

אז הנה, כנראה שעוד עושים סרטים מהסוג הישן והבינוני. ואולי העובדה שהסרט מבוסס (באופן רופף) על סרט ישן ובינוני קשורה לעניין. ובכל מקרה, "הג'וב האיטלקי" הוא באמת סרט בידורי ריק ומלהיב, ששווה יותר ממפלצות האפקטים והכוכבים המזוויעות שמסתובבות שם בחוץ ומשחרות לצופים.
_________________________________________
הג'וב האיטלקי, ארה"ב/איטליה 2003, 110 דקות
למידע על זמני ההקרנות
האתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by