בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בין מוסר לאופנת רנואר 
 
 הבילויים (צילום: רן גולני)   
 
ערן דינר

ערן דינר על אלבומי הבכורה של הבילויים והבליינים: האחד מבריק, השני מציק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
למרות שהם עובדים יחד כבר שש שנים, נועם ענבר, ימי ויסלר ושלומי "כרובי" לביא זכו לפרסום הרב בתולדותיהם דווקא בשבוע שעבר, בעקבות תביעתם של ארגונים חרדיים לאסור על השמעת שירם "בחורים של ישיבה" שכולל, רחמנא ליצלן, אזכור של השם המפורש.

אך אל תטעו לראות בהם עוד חבורה של ציידי פרובוקציות. באלבום הבכורה המעולה שלהם, הבילויים לא חוששים להכנס חזיתית בכל פרה קדושה שנכנסת להם לרדאר, והם עושים זאת בישירות ובבוטות כפי שאף להקה פופולרית בישראל לא עשתה לפניהם. במדינה שהתרגלה לראות באביב גפן זמר מחאה, מדובר בחידוש לא קטן. עכשיו, אחרי שצברו קהל גדול ומסור, יוצא אלבום הבכורה של "הבילויים" בחברת אן.אם.סי. במה שאפשר, אם נורא רוצים, לפרש כהבעת אמון מחודש באגף הפחות נינוח של הרוק הצעיר. האמנם הודנה חדשה? ימים יגידו.

ברי סחרוף, שחולק את קרדיט המפיק המוסיקלי עם הלהקה, יצר סאונד חד ודוקרני שגם אם אינו מצליח לשחזר נאמנה את הצליל המיוחד של הבילויים בהופעה, עדיין משמר היטב את ההתלהבות והתנופה של נגינה חיה. המוסיקה המגוונת והמנוגנת לעילא שואבת השראה מפאנק וסקא ("אין בגטים בגטו" המבריק) ורוק'נ'צחוק מקומי נוסח "כוורת" ("אני מקיא" שיושב בול על האסטה אסטה של פוגי), אבל נשענת גם על מקורות שגרתיים פחות כמו שירי עם רוסיים וצועניים ("מרוסיה", וגם "כשנפוליאון יכבוש את עכו"). בזה הבילויים מזכירים מאוד דברים שעושה כפיר שתיוי הבאר-שבעי, שהוציא לא מכבר אלבום שני מעניין. אבל במקום שבו שתיוי כמעט קורס מרוב רצינות ונסיון לשחק את המניירה בצורה הכי מדוייקת שאפשר, הבילויים משתעשעים בה בקלילות מתריסה.

מתחת לעטיפה המוסיקלית הידידותית והמזמינה הזאת, הבילויים דוחפים כמה מהמסרים היותר חתרניים של התקופה. כל המועקות המוכרות של תוגת הישראליות מצאו את דרכם לאלבום הזה: האבסורד של הקיום הישראלי ("מטבח אל יהוד"), היחס לעובדים הזרים ("מה שלום הזקן של צ'ין-קו-צ'ן" שמתהדר בעיבוד כלי נשיפה מעולה של מאיה דוניץ, החברה הרביעית בהרכב), המצוקה הכלכלית ("בלדה לאם חד הורית"), יחסי חילוניים-דתיים ("בחורים של ישיבה") ומה לא.

המחאה שלהם ישירה ובוטה, סרקסטית וחצופה, אבל עטופה בטקסטים אינטליגנטיים ומלאי הומור שמשמשים כשכבות הסוואה ומרככים במעט את עוצמת הבוקס. השיא מגיע ב"שאול מופז" המקאברי, בו מדומה הרמטכ"ל לשעבר למין סנטה קלאוס מעוות שמגיע באישון לילה על מזחלת עם מטען של איברים קטועים כי "את כל מה שבאמצע המרגמה חתכה לשניים", ו"נפלא פה" המריר שסוגר את האלבום. פרגנו לעצמכם את אחד האלבומים החשובים של השנה.
 

***

הטענה הלעוסה הבאה חוזרת על עצמה בכל פעם שמאור כהן משחרר תקליט חדש: כהן, כך מקטרגיו, הוא ברנש מוכשר, אבל תקוע במין פוזה של מתבגר נצחי. איכשהו, הוא לא מתאים לשטאנץ. לא עובר פאזה. על פי המסלול השגרתי שיועד לו לכאורה, הוא היה צריך להיות עכשיו אמן מבוסס בעל אמירה וזהות מגובשות שמוציא עוד אלבום "בוגר" ועייף בחברת תקליטים גדולה. אמנם, אין סיבה מיוחדת להניח שכהן החליט במודע להימלט מהגורל העגום הזה, אבל אם הוא הוכיח משהו בעשור ומשהו שהוא איתנו, מעבר לכשרונו ככותב וכפרפורמר, זה שהוא בטח לא נמצא כאן כדי למלא את הציפיות של מישהו מלבד עצמו.

מאז קיפץ בתחתוניו על במת הרוקסן כסולן "זקני צפת", כהן התפתח בכיוונים שאינם בהכרח צפויים. סגנונית, הוא גילה אופי הפכפך של זיקית מוסיקלית, ובכל פרוייקט חדש בו השתתף, התאים את עצמו לשותפים שבחר. "הזבובים" היו הרכב רוק ניינטיז סטנדרטי. באלבום הסולו שלו "טוב לנו יחד" - עד היום התקליט הטוב ביותר ששמו של כהן מעטר - הוא רקח עם פיטר רוט סאונד סיקסטיזי חם ושמח. אחר כך, בפרוייקט "צמד ראות" עם רע מוכיח, חתך בחדות לכיוון האלקטרוני. עכשיו, כשהוא חובר שנית לשותפו הוותיק ל"זקני צפת" אורן לוטנברג, צו השעה הוא חליפות נוצצות, איפור כבד וחיבה עזה לשנות השמונים המושמצות. זה בסדר. אין סיבה לחפש אצל כהן התפתחות מוסיקלית הגיונית, העטיפות המתחלפות מאפשרות לו לשחק בכל פעם בקופסה אחרת של צעצועים, ועושה רושם שהוא מבסוט. מה שחשוב אצלו זה תמיד הגוד-טיים שלו ושלנו, לא אחידות סגנונית או אמירה מגובשת.

באלבום הבכורה של "הבליינים", שיוצא לאחר שנתיים של עבודה משותפת, ניתן קרדיט משותף לכהן ולאורן לוטנברג על המילים, הלחנים והעיבודים. עם זאת, לוטנברג, שגם היה חבר בהרכב המקורי של "זקני צפת" וסימן ברזומה שנים רבות של עבודה לצד ברי סחרוף, מנגן ברוב הכלים והוא מן הסתם זה שאחראי על מעטפת הסאונד המרשימה שמוצגת כאן. השחזור התקופתי באמת מעורר התפעלות, החל מצליל מכונות התופים המסונתז וכלה בלוגו ובחוברת המעוצבת, עם איורי אייר-בראש מסוגננים כמצוות התקופה.

אבל למרות ההשקעה הניכרת, האלבום של הבליינים הוא פספוס מצער. לא בגלל הדאחקות של מאור – אמרנו כבר שככה אנחנו אוהבים אותו. הבעיה היא שבדומה למקרים אחרים בהם ניתנה עדיפות לאריזה על פני התוכן, גם כאן הליטוש הסגנוני פשוט לא מגובה במספיק שירים טובים. בין הרצועות החזקות ("שוביניסט" הרדיופוני, "אתה חייב" וגם "בטלפון" שמלווה באורגן האמונד משובב) מפוזרים יותר מדי קטעים חסרי ייחוד ודומים מאד זה לזה שנמתחים על פני לא פחות מ-75 דקות ארוכות כנצח (כולל שני רמיקסים מיותרים ל"שוביניסט" ו"כל יכול"), והופכים את ההאזנה ל"שירים של מלחמות", בסופו של דבר, לחוויה מייגעת למדי.
_____________________________
הבילויים: הבילויים, (NMC)
הבליינים: שירים של מלחמות, (נענעדיסק)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by