בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הבאטל על פלסטין 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור חושב ש"ערוצים של זעם" עושה עבודה נהדרת בחילוצם של תאמר נאפר וסאבלימינל מהמלכודת הסטריאוטיפית שלהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש רגעים בהם נראים סאבלימינל ותאמר נאפר - הראפרים גיבורי "ערוצים של זעם", סרט התעודה של ענת הלחמי - כאילו הם מטורפים לגמרי. הימים ימי הפיגועים התכופים וחומות המגן התוקפניות, ושני אלה, ששמו במרכז היצירה שלהם את המחאה הפוליטית, כמו מאבדים את השליטה בפעילות המוח.

קובי, האיש שמאחורי הראפר/מותג סבלימינל, עומד בפני המצלמה כשהוא חיוור לחלוטין, עיניו מזכירות את אלו של מוכה שיטיון. הוא נמצא ליד ביתו, ואינו מוצא את המילים לבטא את הזעם הניבט מן העיניים. הוא נסוג אל תוך ציונות אגרסיבית שכל כולה הפגנת כוח מבועתת.

תאמר, הנמצא במקלט כלשהו, פולט ססמאות על שואה ונאצים. ברור לו לחלוטין שאף יהודי לא יוכל להקשיב לדבריו ולקבל אותם כבעלי ערך, כנסבלים, אבל הוא ממשיך, מתריס מתוך ייאוש. שני אלה, זה הכוחני מול ביתו וזה המיואש במקלטו, מה יש להם במשותף מה? איך ייתכן חיבור כלשהו בין שני קטבים כאלה? מי יאמין לך אם תספר לו שהשניים האלה היו כמעט חברים רק שנה, אולי יותר, לפני שהכל עלה באש?

באים שניים מן חוץ. האחד יהודי, ציוני מובהק ומוחצן, "האור מציון" הוא קורא לעצמו, בימים של כולם מדברים על שלום קצת קשה להיות גאה כזה, ימני. השני פלסטיני-ישראלי, מבולבל הרבה יותר, כדרכם של מי ששבורים בין שני לאומים. מתוך האמנות שלהם, הראפ שלהם, האיכות ההיא שהם מכנים חישגוז, בתוך המרכאות התרבותיות שמספקת דרך הביטוי שהגיעה מארצות-הברית, הם מצליחים להתחבר.

זה לא חיבור נקי ויפה. כבר למן ההתחלה זו לא חברות של שווים. כבר מההתחלה ברור שסבלימינאל הוא האיש שנועד לגדולות ותאמר הוא, נו, הערבי. על הבמה זה תמיד סבלימינאל שמושיט את השרביט לתאמר, מארח אותו. לסבלימינאל מותר לחשגז גאווה לאומית דורסנית, ותאמר צריך להנפיק מסרים על אחווה. כרגע שניהם מבחוץ, אבל ברור לכולם מי חיצון יותר.

ואז מתהפך העולם, חוזר שוב למצבו המדמם, מקציף את זוויות הפה והופך את הזעם והשנאה למצרכים מבוקשים. זמנים שכאלה, והשניים מממשים את הפער-בכוח שהיה ביניהם. סבלימינאל מחובק פתאום. בגלגל"צ עדיין לא משמיעים אותו מספיק, ניסן שור נכנס באחותו, אבל הוא מוכר טוב. תנו לו עוד כמה חודשים, הוא הופך למוכר מוצרי חלב.

תאמר, מהצד שני, נזרק מהישראליות. אף אחד לא רוצה לשמוע אותו מדבר על שלום, והאמת היא שגם הוא לא רוצה לדבר על זה. דמי 13 אחיו נהרגו במהומות אוקטובר זועקים אליו מן האדמה, זועקים מגרונו. יותר ויותר הוא מוצא את עצמו כותב ומופיע ב"מגזר". הישראליות הופכת בעבורו לקיר בה הוא יכול להטיח את גופו, להוציא את הזעם, לבור את העצמות.

אלא שתאמר, הדמות המעניינת יותר מבין שני גיבורי "ערוצים של זעם", גם נמשך אל הישראליות הזו. מפעם לפעם הוא מגיח אליה כמו ילד המחפש את חיבוק האם הגדולה, מאוהב באורותיה הנוצצים, בחופש שהיא מבטיחה, רק כדי לגלות שוב שהאורות האלה לא לו, והחופש זה לא לו. יש רגע אחד בו מקליט תאמר שיר עם אביב גפן, והכוכב המטופש מדביק לו מילים על סגר. "אבל לנו אין סגר" מסביר נאפר לילד הזחוח של יונתן, שעונה לו מיד ב"אתה מייצג כאן עם שלם". שתוק תאמר, יש לנו כבר משבצת בשבילך.

סיפור מצויין תפסה ענת הלחמי, במאית "ערוצים של זעם", ועל כך מגיעות לה כל התשבוחות. בשתי הדמויות שלה היא מצליחה להפיח רוח חיים ולחלץ אותן מהמלכודת ההופכת אנשים נושאי מסר לכלום מלבד המסר שהם נושאים. יכול להיות שבעוד עשור יהיה צורך לשלב עוד שתיים שלוש סצינות שישמשו כמראי מקום מדיניים להשתלשלות הסיפור, אבל הצופה הישראלי של היום ימצא את הסרט מרתק.
_________________________________
ערוצים של זעם, ישראל 2003, 72 דקות
(הקרנות: סינמטק ת"א - בימי שישי בחצות ובשבתות ב-17:00)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by