בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בלאגן בדיור המוגן 
 
 
מיכאל רורברגר

רורברגר לא מצליח להרגע מהחדש של לד זפלין, אבל מתקשה מאוד עם הקשקוש האקולוגי של ניל יאנג

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אנקת גבהים

ניל יאנג ולד זפלין. איפה להתחיל? תארו לעצמכם היסטוריית רוקנ'רול בלעדיהם. אולי על פלנטה אחרת. כאן, על כדור הארץ הגווע (המשך יבוא), ג'ימי פייג' מחליט לתעד עבר מפואר ויוצא עם אלבום לייב משולש של הזפלינים בשיאם (מלווה במארז די.וי.די כפול של כחמש וחצי שעות של חומר מצולם) ואילו ניל יאנג, זה שמעולם לא נח, יוצא עם נובלה מוסיקלית, מלווה במופע בימתי, סרט ואתר אינטרנט. כל אלה תחת מטריית המושג "אלבום קונצפט" הבלתי נדלה (דוגמאות מן העבר לקונצפטים מפורסמים: נילסון - "The point", "ת'יק אז א בריק" של ג'ת'רו טאל, או "סרג'נט פפר" של הביטלס).

מסקנות: המשולש של הזפלינים מצויין, מדהים, מעורר צמרמורות וכו'. ניל יאנג, על אף העבודה הקשה שהשקיע, נכשל.
 

אמן – אלא מה!

נתחיל דווקא עם יאנג, שמתחבר הפעם מחדש לבילי טאלבוט (בס) וראלף מולינה (תופים) ה"קרייזי הורס" המפורסמים שלו.

אז מי הוא בדיוק היאנג הזה - היפי מזדקן ובכייני, או שמא אמן מיוסר חסר מנוחה, כזה שתמיד מחפש משהו חדש, שונה ממה שעשה קודם, לעיתים מצליח ולעיתים נכשל? התשובה ברורה. (אמן - אלא מה!).

"אמצע הדרך הוא מקום מאוד משעמם לטייל בו", הצהיר יאנג ב-1972 ומאז (וגם לפני כן) עשה כמעט הכל: הוציא אלבומים אלקטרוניים, התאהב בדיסטורשנים, הפשיט את הסאונד שלו למינימום, עשה פולק אקוסטי, קאנטרי, בלוז, רית'ם אנד בלוז, רוקבילי, טכנו, גאראג', התחבר לפרל ג'אם, לבוקר טי והאם ג'יס, לקרוסבי סטילס ונאש, ללינדה רונסטאט, לג'יימס טיילור, לשוקינג פינק, לווילי נלסון, לבלו נוטס, לקרייזי הורס, עזב אותם,התחבר אליהם מחדש, קצת התמסחר ומיד שינה כיוון והוציא חומרים מאוד לא מסחריים, עד שחברת התקליטים תבעה אותו.

עכשיו, בחיבור המחודש לסוס המשוגע שלו, הוא מחליט ללכת בעקבותיהם של טולקין, ריימונד צ'אנדלר, ווס קרייבן ו-וויליאם פוקנר, בין השאר (כל אחד מהם מקור השפעה נכבד), ולספר סיפור.
 

בואו תשמעו סיפור

אז ככה . מדובר בגרינדייל, עיירת חוף קטנה ודמיונית בצפון קליפורניה. לא רחוק משם יש חווה שם גרה משפחת גרין על כל דורותיה: סבא, סבתא, אבא, אמא והילדים. לגרינים יש ילדה בת 18 או 19 שקוראים לה סאן ושני אחים סי וסקיי . סאן, כמו אביה, עושה אמנות. האבא ארל, מצייר ציורים פסיכדליים וסקיי, שחולמת בין השאר חלומות על אלסקה, יוצרת אמנות אקולוגית, אוספת ערימות קש, עושה מהם מעגל, ובאמצע מוסיפה את המילה WAR עם קו גדול שמוחק אותה. את האמנות שלה ניתן לראות רק ממטוס שמרחף מעל.

בקיצור, יום אחד, ג'ד (יש גם אחד כזה) הורג את השוטר קארמייקל ונכנס לכלא. בכלא גר השטן ("בכל אחד שוכן שטן קטן", אומר יאנג) שיודע לצאת דרך קירות אבל לא מתחשק לו. בעיירה יש גם גלריה, ואם תרצו לראות את הציורים של האבא (זה שהשטן מנקה לו את המשקפיים) תצטרכו להכנס לאינטרנט (יופי של ציורים).

יום אחד המדיה באה לראיין את סבא גרין, והסבא מת בגללם מהתקפת לב. אז סאן גרין עוזבת את הבית, מסתבכת עם האף בי איי והם הורגים לה את החתול. אחר כך היא ואהובה החדש, ארת', עוברים לחיות באלסקה. ועכשיו יש להם ג'וב - להציל את כדור הארץ.
 
 

אמצעי העזר

זה בערך הסיפור, ובעצם רק חלק ממנו. מי שמעונין להרחיב מוזמן לקרוא את החוברת המקסימה שמצורפת לדיסק ו/או להכנס לאתר האינטרנט המצויין (והכל כך אמנותי, למרות המסר האנטי אינטרנטי בסיפור עצמו), שם ימצא בנוסף להרבה דברים אחרים גם את מילות השירים שלא מצורפות לדיסק עצמו.
 

שלא נדע

והמוסיקה? שלא נדע. השירים עצמם, אפילו שיש כמה מהם מוצלחים (הראשון, "Falling from above", ושני האחרונים, "Sun green" ו"Be the rain"), נורא נורא ארוכים (הארוך שבהם מגיע לשלוש עשרה דקות), אנמיים, שטוחים ומשעממים. אולי, אם מאוד נרצה, אפשר לנסות ולהבין, לדבר על אמנות הלו-פיי, על מינימליזם, על פשטות האקורדים, על הגיטרה הבלתי מכוונת ועל פיספוסים בנגינה ושירה שנכנסו לכאן על מנת שהכל יראה וישמע אותנטי. הצרה היא שלמרות העניין שיוצרים הסיפור והמשל האקולוגי הנלווה שלו, המוסיקה מתפקדת כמו סקיצה לדבר האמיתי.

אז נכון שאופרת הסבון הזו איכשהו מעניינת, רק לא מספיק. 78 הדקות (וזה המון) עוברות בעצלתיים, מאוד בעצלתיים, וכשהתקליט נגמר, לא נותר אלא לשמוח (שזה סוף סוף נגמר) ולקוות לפרוייקטים מוצלחים יותר של יאנג (ושלא תטעו, אני מעריץ שלו).
 

בייייבי, ביייייבי, ביייייבי

ולד זפלין? יופי. מדובר בהקלטה של שני מופעים חיים מ-1972 בלוס אנג'לס, ארה"ב. לד זפלין, טריים ותוססים, היו אז קצת אחרי האלבום הרביעי שלהם, וקצת לפני "Houses of the holy", מה שאומר - בשיאם. ותאמינו לי שלא מתחשק לי כרגע להלאות אתכם בפרטים. זפלין מצויינים בלייב, ו"How the west was one" הוא אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר של כל הזמנים (כזה שיישב עכשיו מצויין לצד ה"לייב אין לידס" של ה-WHO). וכמה שהיינו זקוקים ללייב הזה שלהם.

יש כאן את הכל ואת כולם. רוברט פלאנט (עם הקול האדיר והבייייייבי, ביייייבי, בייייייבי שלו), ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם, וביצועים אחד אחד ל-18 שירים ניצחיים של הלהקה, כולל 23 דקות של "Whole lotta love", שמלווה בשירה בציבור של קלאסיקות רוקנ'רול ("הלו מרילו" של ג'ין פיטני, ואחרים), ועוד 25 דקות מרתקות של "Dazed and confused", ו"סטיירוויי", כמובן, וקשה שלא להזכיר את "Immigrant song" (ד"ש לסמי בירנבך) המעולה, ואת "מובי דיק" שאינו אלא 19 דקות (!) מדהימות (ולפעמים מייגעות, תלוי במצב הנרקוטי שלכם) של סולו תופים של ג'ון בונהאם ("הפטיש של אלוהים", "הזאוס של התופים") עליו השלום. ועוד ועוד ועוד.

האלבום הזה של לד זפלין, הוא הוא האיחוד המיוחל של הזפלינים. לא יהיה איחוד אחר. לשמוע ולגמור.
____________________________________________________
Led Zeppelin: How The West Was Won, (הד-ארצי/Atlantic)
Neil Young: Greendale, (הד-ארצי/Warner)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by