בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שדרות אף פעם לא היתה כזה בון טון 
 
 המחבר וינוקא במעלית   
 
דרור נובלמן

דרור נובלמן מגיש סיפור מיוחד שהיה באמת, לכבוד ה-11 בספטמבר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
התאריך הוא האחד עשר בספטמבר 2002. היום לפני שנה השתנה העולם. אני יושב במכונית טויוטה ולצידי גברתן. הכיוון? דרומה. היעד? שדרות. ליתר דיוק המעלית הראשונה בבניין מגורים בשדרות. הגברתן הוא בן דודי, אני קורא לו ינוקא ודי מרוצה משריריו המגוידים שנכונים לעמוד משמר בפני כל סכנה שאורבת לנו בדרום הפרוע.

הכל התחיל בכתבה בעיתון, שסיפרה על המעלית הראשונה שנבנתה בשדרות, שילדי העיר כולה באים לעלות ולרדת בה וחוזר חלילה ראש העיר אף צוטט מתרעם, "גורדי השחקים עלולים לפגוע במתאר הנוף". הדבר הצריך בדיקה. חייב הייתי לראות הפלא במו עיני, שלא לציין את העובדה שתמיד חלמתי לעשות בשדרות טיול אחרי צבא. במאתיים רופי ליום אתה חי שם כמו נסיך, אומרים, ואפילו חיסונים כבר לא צריך.

התאריך הוא האחד עשר בספטמבר, היום לפני שנה התרסק מטוס בפנסילבניה. בכניסה לשדרות ניצבת כרזה ענקית ובה זמני כניסת השבת, הכרזה בחסות סגן ראש העיר אורן מלכה ומצורף מספר טלפון. אני מחייג מייד לקבל הנחיות, אך במקום אורן מלכה דנן, עונה לי חיון (?)שחושב שמסתלבטים עליו.

כרגע כל שאני יודע הוא שהמעלית ממוקמת בבניין בן חמש קומות, וכי ילדים נוסעים בה מטה ומעלה. כל שאר הזוטות, כמו רחוב או שכונה, נסתר עדיין. מילא, אשוחח עם המקומיים, ודאי יוכלו לכוון אותי בקלות לאתר המפורסם בעירם.

כנראה שגיל הפנסיה בשדרות הוא 11, כי כל התושבים מעל גיל זה גודשים את ספסלי העיר ומשחקים שש-בש ודומינו, זמנם בידם. התושבים לבושים במיטב תרבושים ססגוניים, כמו היו במרוץ הסוסים באסקוט, ומדברים בדיאלקט מוזר, שאינו נהיר לאוזניי הצפוניות, אבל בהחלט מזכיר עברית. היכן אמצא מתורגמן? למזלי ינוקא מבין את הניב, ואנחנו משוחחים עם קרוב לשלושים אנשים וזוכים לקיתונות של בוז ותמיהה. "מעלית בשדרות?!" הם נוחרים בחוסר אמון. "בניין בן חמש קומות?!" ורידים פוקעים במצחיהם. למזלי יש לי את הינוקא לצידי ואין זה דבר של מה בכך, שכן אין הם אוהבים להצטלם למזכרת ואף רודפים אחרי הטויוטה בקריאות גנאי.
 
 
לאחר סבב שיחות בין ספסלי העיר (בשדרות אין צורך בנחיתת עבמ"ים או בעדלאידע ליצירת התקהלות, ספסל פשוט הינו אטרקציה דיה), מתגבש קונצנזוס; בעיר ישנן שתי מעליות, אחת בקופת החולים, ועוד אחת, מעלית סחורה, בקניון. על מעלית בבית מגורים אין על מה לדבר, ובטח שלא על חמש קומות. פנינו נופלים ואנו מעבירים את הזמן בגן החיות המקומי (יען אחת, וסוס מת), ובסינמטק שדרות הסגור. האם חיפושינו העלו חרס? האם המסע הגיע לקיצו? האם אין צדיק אחד בעיר המקופחת שיודע היכן המעלית?

התאריך הוא האחד עשר ‏בספטמבר‏. היום לפני שנה התרסקו עשרות מעליות לרסיסים. ‏אני לבדי במרכז המסחרי בשדרות, מחכה לינוקא שקונה טרופית. ילד קטן רב עם אמו. אני מנסה לחשוב מדוע לילד בן 9 יש מבטא מרוקאי מודגש. השמש קופחת. יש משהו באוויר של שדרות, משהו מעייף. קשה לי לזוז, אני מתיישב על ספסל, ומניח קופסת קורנפלקס על הראש, תרבוש מאולתר. איך זה שאין לי שש-בש? כנראה שככה שדרות גדלה משנה לשנה. העיר מספחת אליה אנשים, כמו בשיר "הוטל-קליפורניה" - לעולם אי אפשר לעזוב. לעולם. לפתע זוג זרועות חסונות אוחזות בי ומבצעות סחיבת פצוע למכונית. ינוקא, תודה לאל. אנו מתכוונים לעזוב את העיר, ואז ההארה. חשבתי על דרך למצוא את המעלית!

סיבוב פרסה. היעד? עיריית שדרות. הכוחות? מחודשים, המוטיבציה? בשיאה. בעיריית שדרות, סבב פגישות פיסגה מרגש. פגישה ראשונה עם ראש מחלקת התקציב, שאמנם איננה יודעת דבר על שום מעלית, אבל מראה לנו בחרדת קודש תצלום משותף שלה עם עמיר פרץ. התצלום ממוסמר בענק על הקיר, כמו היה עמיר פרץ מינימום האפיפיור, ומזבח קטן למרגלותיו. אנחנו מעלים מנחה. הפגישה השנייה היא עם ראש מחלקת תשתיות, שאמנם אינו יודע מילה אחת בעברית, אבל מצד שני בהחלט אין לו תמונה עם עמיר פרץ. ואז פריצת הדרך, מגיע ראש מחלקת הבנייה. הצוות המנהלי ממהר להציג אותנו ככתבי טלווייזה שעושים תחקיר על המעליות המפורסמות בעולם (לראייה, ינוקא אוחז במצלמת כיס) וראש מחלקת הבנייה, הפלא ופלא, שמע על המעלית, ואף מכוון דרכנו שמה; שכונה "מ 3" רחוב "יוצאי אירופה" (נו מה). שירת המעלית קוראת לנו הלאה, הלאה.
 
התאריך הוא האחד עשר בספטמבר. כבר די מאוחר, אנחנו עומדים למרגלות הבניין רב ההוד והקומות. באמת שכונה יפה. בעשרה דולר בחודש אפשר לשכור יופי של וילה. מזה חצי שעה אני מנסה לשכנע את ראש ועד הבית שייתן לנו להיכנס. אבל יותר משהעגל רוצה לינוק, הוא לא רוצה לפתוח בשום פנים ואופן. לבסוף אני נסוג לטקטיקה החביבה עלי – שקרים:
- "אנחנו מהשב"כ, באנו לכבוד האחד עשר בספטמבר, לבדוק את הערכות הבניין למגה פיגוע".
(ראש הועד, בכבוד מחודש): "למה דווקא פה?"
- "מה זאת אומרת, הלא אתם בניין התאומים של שדרות!"
(הוא מתרשם): "זה מעלה או מוריד את ערך הדירה?"
- "מעלה, מעלה, בטח שמעלה".

הוא מתרצה ופותח את הדלת. הנה היא לפנינו. המעלית. משאת נפשנו. בוהקת בכרום ומתכת, אנו נכנסים בחרדת קודש, ונוסעים בה, מטה מעלה, מטה ומעלה. עוצרים בכל קומה, ונושמים עמוק. "תאר לך שניתקע" מגחך ינוקא.

התאריך הוא האחד עשר בספטמבר, היום לפני שנה השתנה העולם. אני נוסע לבדי ועובר את אשקלון צפונה. ינוקא נשאר בדרום, הוא מתכנן טראק של ארבעה ימים לאזור ירוחם (אחלה גסט-האוסים). ניפגש בנתיבות לפול מון פארטי, ובינתיים נתכתב באינטרנט או משהו. אני נוסע במהירות, בחזוני אני רואה אלפי מעליות, בוהקות, מסנוורות, מפלחות את השמיים, כמטר כוכבי שביט אדיר. בחיי שכיף שם בדרום. אפשר להביא המון תיירים. חייבים להגביר את הקיפוח.
_______________________
דרור נובלמן אינו ארכיטקט
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by