בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
היהודי החוגג 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן מוצא את האנתולוגיה ההומואית החדשה "דרך גבר" כמועילה ומהנה במיוחד עבור המתרומם הלא-אקדמי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפחות מבחינה תדמיתית, יהודים הם עם מאוד הומואי. חישבו על הפיאות המשתלשלות משני צדי ראשו של היהודי ומתנדנדות שם כשני פאלוסים קפיציים. האברך הוא חלש ועדין, ובגלל מנהגו להתעטף בבגדים רבים ולא להסירם גם כאשר חם מאוד, הבשר שלו לבן. היהודים אינם יוצאים לעבודה, אלא מתכנסים עירומים במקוואות ובבתי כנסת מהבילים ומתחככים זה בזה. במלים אחרות, היהודי הסטריאוטיפי, כמו ההומו המגונדר והעדין מהספרות והקולנוע, הוא בעצם אשה עם פין. אבל דווקא מה שהיה יכול להיות רומן לוהט בין שני מיעוטים נבחרים מתברר בסופו של דבר כאכזבה.

באנתולוגיה "דרך גבר" אסף ירון פלג סיפורים שאמורים ללמד על התפתחותה של הספרות ההומו-אירוטית בעברית. אבל במבוא המעניין, שמתחיל בתיאור מתוק של היחסים ההדוקים בין דוד ליהונתן ובאזכורים נוספים של הומוסקסואליות בתנ"ך, כותב פלג שדווקא כאשר התנועות הלאומיות באירופה חגגו את הגוף הגברי והעריצו אותו בתחילת המאה ה-20, הציונים העדיפו להתעלם מיתרונותיו האנטומיים של היהודי החדש - בתקווה להתנתק מהתדמית הנשית שליוותה אותם בגולה.

לכן, למרבה הצער, קשה למצוא יותר מאשר רמז דק להומו-אירוטיות בספרות העברית עד שנות ה-60. פלג חיפש ומצא, למשל, את "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים. במרכז העלילה שני יהודים גלותיים טובים - בנימין ואיש ששמו סנדריל. סנדריל, המכונה "האשה", הוא מעין דראג קווין יהודי ובנימין נשי וטפשוני כמוהו - דומה למדי לתפישה האנטישמית לגבי יהודים, שמזכירה תפישות הומופוביות. הסיפור עצמו חסר ברק, ולמגינת הלב אין בו אפילו אזכור אחד למשיכה מינית בין השניים (הקטעים המעוררים ביותר, אם בכלל, מתרחשים דווקא כשחיילים חסונים מתעללים בהם קצת) - ולכן אין לי עניין אמיתי בו.

סיפור אחר, חושני מעט יותר, כתב משה סמילנסקי – סופר שזכה לפופולריות לא מוצדקת. הגיבור של "חווג'ה נזר" – סיפור ציוני המתרחש בימי קום היישוב העברי – הוא עולה חדש ובלונדיני מרוסיה. לזר, שמכריע מיד בהתחלה ערבים המעריצים את כוחו ויופיו, הוא "בחור כבן 18 או 20. עוד עקבות הילדות על פניו החלקים, עוד בלי חתימת זקן ושפם. ואולם כל גופו הגדול והגמיש, הדומה לתמר, אמר כוח וגבורה… עיניו השחורות היו נוצצות ברגע ההוא ופניו מוארים בצחוק קל, נעים ורך".

הבעיה היא שסמילנסקי, בדומה לסופרים מגוייסים באירופה, הפנה את כל המשאבים המיניים של החתיך דווקא לאדמת ארצו. השיא האירוטי מגיע כאשר המספר נוסע עם לזר לירדן והם קופצים למים עירומים. לזר טובע בנהר, וכאשר אנשי החברה קדישא מגיעים למקום ומגלים שהוא לא נימול (מה שעשוי להסביר את הגבריות והסקסיות שלו) המספר מניח למים לסחוף את גופתו – שיתאחד לזיון סופי עם אדמת הארץ.

מרבית האנשים יתקשו להתקשות גם בקריאת "מנזר השתקנים" חסר החן מ-1962, שבו עמוס עוז חושף – לפחות על פי ניתוחו של פלג – את תשוקתו להיות מושחל על איבר מינו הענקי של בחור שעיר ששמו, למרבה הצחוק, הוא איצ'ה. עוז הוא אומנם חתיך לא קטן בזכות עצמו, אבל נראה שהסיפור ההיסטרי שלו נבחר לספר – כמו גם כמה סיפורים אחרים – רק בגלל הצחיחות הכללית באזכורים הומו-אירוטיים בספרות העברית.

נדמה שפלג, כמו האנגלים הוויקטוריאנים שנהגו לכסות את רגלי הפסנתרים והשולחנות כדי לשמור על צניעותם, נאלץ לחפש סימן מיני בכל מחווה קטנה או רמז מעורפל. אפשר כמובן לראות בצרור יריות אורגזמה גברית, או לפרש מקווה מים כאתם יודעים מה. זה הגיוני מאוד – אחרי הכל הומואים נאלצו במשך שנים רבות להשתמש בשפה עקיפה, מתחת לאפם של הסטרייטים – אבל זה לא מאוד אירוטי, לעזאזל.

חשיבות הספר היא בניסיון ליצור היסטוריה קהילתית, ששורשיה מגיעים עד אירופה והתנ"ך – גם אם היא תוצאה מאולצת מעט של קריאה תובענית במיוחד. בשביל ההומו הלא-אקדמי, הקובץ חורג ממידותיו האנקדוטליות בחטיבת הסיפורים החדשים, שמתארים חיים הומואיים בעלי נפח. זה מתחיל ב"נפלאתה" של ה' יואב (שם בדוי) משנת 1967 – סיפור סוחף שרק בשבילו שווה לקנות את הספר – וממשיך ב"200 שקל" המחשמל של שי טובלי, "בעל בעל לב" הנחמוד של גל אוחובסקי, "נמרוד" של יוסי אבני ועוד. הסיפורים האלה, אולי, יצליחו סוף סוף להסביר להומואים צעירים למה הסטרייטים דוחפים זוגות מתנשקים כמעט לכל יצירה שלהם. חבל רק – וזה כנראה לא בגלל הבחירה של פלג – שכל הסיפורים האלה עצובים מאוד.
_____________________________
דרך גבר, בעריכת ירון פלג, (שופרא)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by