בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צביקה פיקסיז 
 
 
דביר וולק

עם פרוץ הקאמבק המתוקשר של פראנק בלאק והחבר'ה, המעריץ דביר וולק נתקף חרדת ביצוע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ב-1988, מה שנחשב לרוק במצעדים היה דף לפארד, בון ג'ובי, ווייט סנייק, וגם להקה צעירה וחדשה בשם גאנס אנ' (בלי ד!) רוזס. על מה שנחשב אז פופ אתם באמת לא רוצים לשמוע. כשאני נזכר איזה תקופה מסריחה מבחינה מוסיקלית זאת היתה להתבגר בה, אני מתחלחל. באותה שנה הפיקסיז הוציאו את "סרפר רוזה", האלבום המלא הראשון שלהם, עם שירים כמו "ג'ייגאנטיק" ו"וור איז מיי מיינד". וזה הזכיר הרבה דברים שהיו קודם, אבל נשמע כמו שום דבר אחר. גיטרות צורמות, ריפים הולמים של בס, זמר שצורח בספרדית עילגת מעורבת בשורות מחץ מסתוריות באנגלית, כשמעליו קול נשי מלאכי ותמים, וזה נשמע מהפנט, בוטש, ובעיקר מבריק. המילה שאנחנו מחפשים כאן היא "מהפכה".

אולי נתחיל אחרת. 2003 אם לא איבדתי את הספירה. שמעתי שרוק גיטרות זה ה-דבר אצל הצעירים. ובשבוע שעבר פורסמו פרטים, עדיין קצת מעורפלים, על זה שהפיקסיז הולכים להתאחד. ואני לא יודע מה לחשוב על זה בדיוק. הלהקה שאני הכי אוהב בעולם, ושהתחלתי לאהוב בדיוק כשהיא התפרקה - מתאחדת אחרי 10 שנים. שוב הם מעתיקים ממשינה? מפלצות התהילה לא הספיק להם? (לטובת קוראינו באזור נוה מונסון: זו היתה בדיחה). וכמו במקרה משינה, לא לגמרי ברור אם זה טוב או רע ליהודים.

נשאר שניה עם האנלוגיה למשינה. כמו משינה, הרבה מאוד אנשים מתגעגעים אליהם, כמו אצל משינה, מדובר אולי על איחוד של ממש ותקליט אולפן. כמו משינה, גם הפיקסיז לא ממש הצליחו להצדיק את עצמם כאמנים עצמאיים בשנים האחרונות - לפחות מבחינה מסחרית, גם אם היו לפרנק בלאק ולברידרז כמה תקליטים לא רעים בכלל. אבל בניגוד למשינה, לפיקסיז יש מעריצים הרבה יותר בררנים.

מצד אחד, הייתי נותן (וכנראה גם אתן) הרבה כדי לראות את הפיקסיז על במה. מצד שני, זה קצת מפחיד לראות את הגיבורים שלך עייפים ושמנים ונתלים בתהילת עבר. מפחיד לשמוע להקה כזו גדולה כשאתה יודע שהשירים נשמעים פחות טוב מפעם, למרות שהם נשמעים נפלא, ובינינו, כמו שהם רוצים שוב להיות כמו אז, גם אתה רוצה לחזור להקשיב למוסיקה כמו בן 17, אבל כבר לא יכול, הו לא.

אני לא הולך להיכנס לוויכוח על איזה תקליט שלהם הכי טוב. כולם גאוניים. בכל תקופה בחיים שלי אני אוהב תקופה אחרת של הפיקסיז, אבל הם ללא עוררין אחת הלהקות הענקיות האחרונות שהיו. יותר מהכל, הפיקסיז הם להקה משפיעה. יש לי הרגשה שכבר אין כאלה להקות היום. שלוקחות את כל מה שהיה קודם, מערבלות אותו למיקס חדש - ויוצרות משהו כל כך ייחודי, כל כך חדש, כל כך רענן - שאי אפשר לדמיין את המוסיקה של התקופה בלעדיו.

אולי זאת היתה הנקודה הזו בזמן והם פשוט היו ברגע הנכון, ואולי הם באמת היו כאלה גאונים. מה שבטוח, הם היו חוליה באבולוציה של המוסיקה, אולי אחת החוליות האחרונות שאחריהן שום דבר לא באמת התחדש. אי אפשר לדמיין את נירוונה בלעדיהם. הרי "סמלז לייק טין ספיריט" הוא קאבר לשיר שהפיקסיז מעולם לא כתבו. או לטובת היותר צעירים מבינינו, אפילו בלינק 182 לא היו יכולים להיות איפה שהם בלי הפיקסיז בשרשרת האבולוציה שקדמה להם.

ולכן, יהיה מאוד מוזר לראות את מי שהניחו את היסודות לסצינת האלטרנטיב של שנות ה-90, ובערו במקום לדעוך לפני שהספיקו לקטוף את הפירות באמת - חוזרים לבצע שירים שהיו קודם כל אגרופים קמוצים של חדשנות, בעיטות בתחת של אנרגיות רעננות. כשפראנק בלאק, עכשיו כבר איזה 180 קילו, יצרח על הבמה את הסיום של "ווייב אוף מיוטיליישן", וכשקים דיל תשיר את "ג'ייגאנטיק" בקול שכבר הצטרד - כמה טוב זה באמת יהיה? כמה רלוונטיים הם עוד יהיו?

ואם הם יוציאו תקליט חדש בשנה הבאה, כמה קשה יהיה להם להימלט מלמחזר את מה שהמעריצים אוהבים, ולעשות משהו חדש ורענן? האם הם בכלל מסוגלים? האם מישהו מסוגל לעשות קאמבק כזה ועדיין להיות רלוונטי?

ופרנק בלאק אומר: "בחלומות שלי אנחנו מופיעים שוב, אבל זה כישלון מוחלט, ואני לא יודע את השירים וכמעט אף אחד לא מגיע להופעה, וכולם יוצאים באמצע. זה מה שמפחיד אותי. שאני אהיה כישלון ענק". כישלון ענק זה כנראה כבר לא יהיה. אבל לעזאזל, גם אותי זה מפחיד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by