בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אלי נולד מן הפח 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן השתלהב מהאופן שבו ממריא "פרא אציל" של דודו בוסי לקראת המחצית השנייה שלו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין לי עניין רב בילדים שמנים. הם נראים בדרך כלל כמו משוואה פתורה: אוכל=אהבה. כל אחד מהם מנסה כמובן את הנוסחה הקטנה שלו – אוכל=חוכמה, אוכל=חברים, אוכל=הורים – אבל האמונה הרווחת היא שהם טועים. ממדי גופם הם אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שאהבה היא לא משהו שאדם רגיל יכול לבלוע.

גם גיבור "פרא אציל", ספרו החדש של דודו בוסי, הוא נער פתור: הוא מזרחי והוא שמן. כל הספר נע סביב שני הנתונים האלה, שמסודרים במשוואה מזרחי=רזה, ובמשוואה שעשויה לנבוע ממנה - אשכנזי=שמן. אחרי שאמא של אלי נגמלה מסמים היא מפסיקה להכות אותו, ויחד עם אביו החורג - עבריין מזרחי ומכור לשעבר - היא מענישה אותו באופן אשכנזי יותר. כעת, כשהיא חוטפת את הג'ננה - מה שקורה לפחות פעם ביום – היא ובעלה החדש אוסרים על אלי לצאת מהחדר.

השינוי בשיטת הענישה משנה גם את הילד: אלי נסגר בחדר, קורא יותר ויותר ספרים, מתנחם באוכל ותופח לממדי ענק. בכל ביס הוא מתרחק עוד יותר מהפנטזיה המערבית על "הפרא האציל" – גבר ילידי, שרירי וערמומי, שפועל בהגינות ג'ונגלית בסיסית. הוא נהפך לאשכנזי.

ובוסי מתאר בכישרון מה קורה לאשכנזי בשכונת הארגזים בתל אביב. אלי, המוקף בעבריינים ונרקיסים - מכורים לסמים שמסתובבים ברחוב ככלבים שמוטי זנב כדי ללקט כסף למנה הבאה - מפתח יכולת לא מבוטלת לשלוט באנשים סביבו תוך שימוש במניפולציות רגשיות.

המבוגרים סביבו מתנהגים כילדים. זמן קצר אחרי שאמו מבטיחה לו שירזה אם "יתן לזמן זמן", למשל, אלי מגלה שהמוטו המבריק הזה הגיע ממפגש של קבוצת התמיכה לנגמלים מסמים שהיא משתתפת בה. הקבוצה הזאת מסמלת את דור ההורים של שכונת הארגזים, שאין בו אשכנזי אחד: תלותיים ומלאי רחמים עצמיים. בסם הם מוצאים נחמה על אהבת הוריהם, שהפכו לכלום ברגע שעלו לישראל. לכן קל להרגיע את המוחות המסוממים שלהם באמצעות משפטים אינפנטליים ועצות לניהול חיים "נורמטיוויים". אפילו אשכנזי צעצוע כמו אלי יכול לתמרן אותם בקלות, תוך שימוש ברגשנות שלהם עצמם.

אלי נהנה מהחסות הפיננסית של דודו האלים, שמחזיק במועדון הימורים משגשג, ולוטש עיניים לעבר אביו הביולוגי - אמן מזרחי מיוסר, הנתפש כחריג בשכונה בגלל אהבתו למוסיקה קלאסית וסלידתו מאלימות ופשע. האב אפילו סבור שהוא גלגול של אדם שהיה בשואה, ותחת הזהות האירופית המומצאת הזאת יוצר את יצירותיו הגדולות. שני הגברים האלה מייצגים את שתי האופציות היחידות לצאת מהמצוקה שעמדו לדור של בני העולים: להפוך לעבריינים, או לאמץ בצורה מתרפסת את התרבות האשכנזית.

אלי, לעומת זאת, לא סופג את התרבות המערבית מתוך עמדת נחיתות ואפילו נהנה מאוד ממוסיקה מזרחית. את מחצית הספר הראשונה – הכתובה בשטף מעניין, שלא נעדר אבחנות אנתרופולוגיות על תושבי שכונת המצוקה - בוסי מקדיש כדי לשכנע אותנו שאלי הוא נער ישראלי, הנמצא מעבר לדיון העבש על מזרחיות-אשכנזיות. יש לו, כך נראה, אפשרות אמיתית להשאיר את המצוקה מאחוריו.

אבל בוסי לא נותן לנו לשקוע בסיפור הישועה הסכריני, על נער עני שהצליח למרות כל הסיכויים. אט אט מתגלים כל הכבלים שמושכים את אלי חזרה לתוך ההוויה שממנה נולד. הוא לא ייחלץ ממנה כל מהר, ובוסי רומז שייתכן שהוא אפילו לא באמת רוצה בכך. בערך במחצית הספר אלי נעשה רזה שוב, בלי שום דיאטה מיוחדת - הוא פשוט חוזר לעצמו, בדיוק כפי שהקשת המזרחית פשוט קמה. ברגע הזה נפתח שטף קודר ואלים מאוד, שלאנשים שמנים כדאי מאוד לקרוא. הרזים ממילא לא יודעים.
____________________________
פרא אציל, מאת דודו בוסי, (כתר)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by