בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלוס מינוס 
 
 
מורן שריר

מורן שריר שוב ציפה לקצת יותר מדי מקלינט איסטווד, ושוב התפשר על סרט לא רע בכלל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קלינט איסטווד קיבע עצמו בשנים האחרונות כבמאי מיומן הנוגע במובן הבינוני של המילה "טוב" מלמעלה ומלמטה.

"חצות בגן הטוב והרע" היווה דוגמא שבה טיפס איסטווד מעל הבינוניות של הטוב, ב"גשרים של מחוז מדיסון" הוא רקד לימבו מתחת. בסרטו החדש "מיסטיק ריבר", פוגע איסטווד במרכז הבינוני של הטוב הקולנועי משל היה צלף במערבון ספגטי.

ג'ימי, דייב ושון הם שון פן, טים רובינס וקווין בייקון, שלושה חברי ילדות שדרכם התפצלה בבגרות. פן ובייקון בחרו בחיים משני הצדדים של עולם הפשע (שוטר וגנב) ואילו לרובינס נבחרו חיים שאינם חיים. חוויית ילדות קשה הופכת אותו לצל חיוור של מה שהיה כילד. בנסיבות המצערות של מות בתו של ג'ימי, נאלצים להיפגש שוב השלושה, כל אחד בתפקידו. פן בתור יושב השבעה, בייקון בתור השוטר החוקר ואילו רובינס בתור קרוב רחוק הבא לנחם.

סיפור חקירת הרצח, כדרכם של סיפורי חקירות רצח, חושף וממסך ושוב מבהיר פרטים שונים אודות ערב הרצח ועברם של הדמויות. בראיין הלגלנד (התסריטאי, לא לשכוח, הוא החשוב ביותר ביצירת סרט) משחק עם הצופים משחק פסיכולוגי מאוד פשוט. הוא מציב בפניהם תמונת לפני ותמונת אחרי ומצפה מהם להשלים במוחם את הפרטים החסרים ולקבל את זה כהנחת עבודה.

אותו אירוע חסר (במקרה זה הרצח) יכול להיות כל דבר ולרוב מן הסתם יהיה ההיפך ממה שהצופה הסביר הניח. בכך אומרים איסטווד את הלגלנד, "אל תתפתו לעסקאות בשטח ואל תאמינו לכל מה שמוכרים לכם". מהנקודה הזאת, הסרט דומה בצורה יוצאת דופן לאחד מסרטיו הקודמים של איסטווד, "פשע אמיתי", בו מואשם אדם שחור ברצח והאמת אודות חפותו מתגלה כמה מפתיע, דקה לפני שהוא מטוגן למוות. שני הסרטים האלה מציגים תפיסת עולם מעט דמוקרטית של הקאובוי השתקן מכרמל. תפיסת העולם הזו אומרת "תמיד להטיל ספק", מסר שמאז ומעולם העביר צמרמורות קרות בגבם העבה של רפובליקאים אמריקנים.

אבל אני לא מאמין במסרים בקולנוע, שהרי אם אנשים היו הולכים לקולנוע בשביל לקלוט אידאולוגיה, הם לא היו הולכים לקולנוע. מה שחשוב זה שהסרט נפרש בתזמון מדויק, לא איטי ולא מודבק מדי, וכך נעשה במקרה הזה. ההזדהות שנוצרת עם שלושת הדמויות הראשיות גורמת לצופה להחליף במהלך הסרט מושאי הזדהות תוך כדי שמירה על פרספקטיבה כוללת. היופי הוא שכשהצופה נמצא עם דמות אחת, הדבר לא מונע ממנו להזדהות עם האחרות, כי הן לא סותרות זה את זה.

עד כאן הכל אשטון קוצ'ר. עכשיו איפה הבעיה? פה בדיוק הבעיה. הסרט נפרש בתזמון טוב מדי וההזדהות עם הדמויות לא יוצרת אנטגוניזם מוגזם נגד אף אחד. הכל רוממה, ירושלים. הסרט לא מספיק מרגש. אין בו מספיק מהצחוק, האימה, הדמעות והמתח המתחייבים.

אם איסטווד היה דורש טיפה יותר מאמץ מהקהל או להיפך, מכבה לו את המוח ונותן בראש בפיצוצים, האדרנלין היה נותן הרבה יותר עבודה. אם לאיסטווד (טוב בסדר, גם להלגלנד) היה האומץ לתת בפי וביד הדמויות שלהם טקסטים ומעשים קיצוניים יותר, פחות הגיוניים, הסרט יכול היה לתת קתרזיס. אבל אין קתרזיס. ומה זה קולנוע בלי איזה קתרזיסון?

מה שמחפה בצורה די מרשימה על היעדרו של השיא הם סיפור די טוב, דמויות די עגולות, שחקנים די מעולים, צילום עריכה וסאונד כמו שכתוב בספר. מה צריך יותר? יחסית ליבול הסרטים בשנה האחרונה באמת שקשה לבקש יותר. אני אסתפק בקציר הדו-שנתי של איסטווד בכל יומית בשבוע. הוא כנראה נותן תמורה לשלושים שקל ושעתיים שהוא מבקש ממני. אבל אם יתחשק לי יותר, אם אני אשאף לטיפה מצויינות כנראה שאקח את הביזנס שלי לצד השני של הרחוב, אל שני הסוחרים היהודים, איתן ויואל כהן.
________________________________
מיסטיק ריבר, ארה"ב 2003, 137 דקות
(למידע על זמני ההקרנות)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by