בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אל תתחילי איתי 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן נבעתה לראות את יהודית קציר מענישה לסביות סטייל ימי הביניים ב"הנה אני מתחילה"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ב"הנה אני מתחילה", קוראת ריבי שנהר, גיבורת "למאטיס יש את השמש בבטן", ביומנים שכתבה בין הגילאים 14-16, עת תיעדה רומן תמוה עם מורתה לספרות. הלשון בה כתובים היומנים מקסימה, לשונה של נערה חכמה ולירית, ששפתה דרמטית מדי ורגשותיה טואטאליים. ריבי ולשונה הציורית שובות את לב הקורא כבר במשפט השני של הספר, כמוה גם המורה מיכאלה, אבודה בתסריט שלא היא כתבה. אפילו הוריה המנוכרים של ריבי מתוארים באותה אנושיות חומלת, שהופכת את הספר לסוחף ואת הקורא לצד אכפתי, בסיפור האהבה המשונה שמתפרץ פתאום.

קודם כל סבבה, קונספט נפלא. אם לכל לסבית מתבגרת הייתה מורה פרטית ואוהבת, כזו שגורמת לה לחוש חזקה ויפה במקום משונה וסוטה, יש סיכוי שהרבה מחברותיי הטובות היו בחורות קצת יותר יציבות כיום. אם הייתה מישהי כמו מיכאלה, שהייתה מוליכה אותנו בבטחה ובאהבה במסלול בו מין הוא נחשק ויפהפה וכל פנטזיה שכתבנו ביומן מתגשמת אל מול האח המבוערת, הרבה פסיכולוגים לא היו ממנים עוד מכונית. אבל זה היה קשה הרבה יותר מזה. וגבות חייבות להתרומם אל מול בית ספר שלם שיודע על רומן בין מורה לתלמידה ומסתפק בקריאת "לזבית" לעברה, ואל מול העובדה שזה לא ממש מזיז לה.

הרומן של תלמידה בת 14 עם מורה נשואה, בחיפה של שנות השבעים, מתקיים על מי מנוחות: המורה לא מתלבטת, עוזבת, חוזרת, שוב עוזבת ושוב חוזרת. דמעות לא נשפכות, אין שנאה עצמית, אין דיכאונות נעורים. קשה לי להאמין שבתגובה לעזיבתה של האהובה לארצות הברית נוטשת הנערה את היומן וחוזרת, עליזה והטרוסקסואלית למהדרין, לאחר שנה. קשה מאוד להאמין, כי ככל שאני זוכרת, די בהרבה פחות מכך כדי לדחוף ילדה בת 16 לחדר מלא בשירים עצובים והפרעות אכילה. זו אגדה יפה, לפעמים אפילו מרגשת, אבל היא נכתבת כסיפור. וככזה, אני לא מאמינה לו לרגע.

הדרמות הקטנות שכל כך מתבקשות בקשר אבוד מראש שכזה, נעדרות, אבל הסוף, כמתבקש בסיפורת הלסבית, דרמטי וטראגי כראוי. ריבי, שפטורה בשל גילה הצעיר מאחריות, ממשיכה הלאה לחיים הטרוסקסואליים מודעים לעצמם, עם בעל אוהב, ילדות בריאות, ואהבה גדולה וחברית למיכאלה. מיכאלה, לעומתה, לא מודה ולא עוזבת ולכן גם לא תרוחם: היא ממשיכה עם תשוקות לסביות, וזוכה בנישואים אנמיים, בדידות, בן אוטיסט וסרטן השד. ריבי אפילו מתייחסת אל האוטיזם של הבן כעונש: "ידעתי שעידו הוא הפרי המקולקל של האהבה שלנו, אהבה חזקה מדי ומוזרה מדי, שאולי בכלל לא הייתה צריכה לקרות".

רק בסוף הספר מתמודדת ריבי עם השאלות הברורות מאליהן, כדוגמת מה לעזאזל מחפשת אשה בת 27 בתחתונים של ילדה בכיתה ט', מוסרית או עניינית. הספר, שנמנע עד אותה נקודה מהתפלמסות מוסרית, נשבר ברגע האחרון ואז מבהיר לכולם, שצדק פואטי יעשה. כל כלבי ביג'י יומו. ניצלה ילדה? תקבל ילד פגוע. חטאה בתשוקה? יכרתו לה את השד. המשיכה עד הסוף עם הלסביזם שלה? גם תמות מהסרטן. ראבאק! יש לסביות שפשוט נפרדות.

"ואולי חשובות רק האדוות שהפיצה האבן הפוגעת במים, הבחירות שלנו והבריחות שלנו: את ברחת לניו-יורק ובחרת לאהוב נשים. אני בחרתי בתל-אביב וברחתי לאהוב גברים", מתפייטת ריבי המבוגרת, הרבה אחרי שכתיבה דרמטית הפסיקה להיות חיננית. מה רוצה מאיתנו יהודית קציר? להצביע על טווח האופציות המינימלי שהוא מנת חלקם של רובנו? לדבר על מוסר? על יצר? על ארונות (ריבי ממענת את המכתבים לאנה פרנק)? על דמויות אם ואב? על שכר ועונש?

ריבי, שמשתחררת ממיכאלה בצעד סימבולי רק לאחר מותה, לא כועסת ולא מתחרטת, מצד שני היא זו שנרפאה והיא לא זו שמריחה את הפרחים מלמטה. לא יכול להיות שזה היה כל כך פשוט וברגע שעולה מורכבות פשוט הורגים את הלסבית. לא יכול להיות שסופרת שיושבת לכתוב ספר על לסביות בשנת 2003, עדיין נופלת לתורת הגמול הטראגית והקלישאית של הז'אנר. לא יכול להיות שדמויות מורכבות ויפות נסמכות על "דאוס אקס מאכינה" שפותרת להן את הבעיות: זו לא התמודדות עם כאב, זו לא בדיקה של מה פרשה כזו גורמת לנערה מתבגרת, זה לסמוך על הקוסמוס שיסדר הכל ויוכיח בברקים ורעמים שזה בן לוקח בת ולא שום קומבינציה אחרת. למען השם, גם זוגות סטרייטים מזדיינים בהריון; זה לא הופך את הילד שלהם לאוטיסט.
______________________________________________________
הנה אני מתחילה, מאת יהודית קציר, (הספריה החדש - הקיבוץ המאוחד)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by