בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איך הכלי של צוות ג'אגר? 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר מתוודה על פטיש להלוויות צבאיות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"ראית עיתון היום?", ענת צלצלה אלי בוקר אחד, דקות ספורות לפני שעמדתי לחייג אליה. "העיתון מולי", אמרתי, לוגם מהקפה ונוגס בעוגת דבש עסיסית מ'אורנה ואלה', "עמודים 2-3, נכון?". "יפה", היא אמרה. "עכשיו שים לב, שורה שנייה, השלישי מימין, מה אתה אומר?". "הורס", אמרתי לה, "מרוקני נראה לי". "אין דבר כזה", היא אומרת בצער, "אין דבר כזה".

"שורה ראשונה, קיצוני שמאלי", אני אומר לה. "בהחלט", היא אומרת, "איזה הפסד לאנושות, הוא ממש דוגמן אני אומרת לך. דוגמן". "טוב את מתה עכשיו", כמעט נחנקתי מהעוגה. "שורה שלישית, רביעי, לא... שלישי מימין", היא ניחשה. "אין דבר כזה", אמרתי, "אין דבר כזה". "נורא", היא אמרה. "נורא", אמרתי.

החלטנו ללכת להלוויה של שורה ראשונה, קיצוני שמאלי. "זה הכי קרוב קריית אונו", ענת אמרה, "אין לי כוח להיסחב עד חיפה". "ומה עם קריית-גת?" שאלתי. "הוא חמוד זה מקריית-גת, ויש לו בטח בני-דודים חמודים". "איפה זה קריית-גת תזכיר לי?" ענת שאלה, "זה בשטחים? כי אני לא נוסעת לשטחים". "זה לא בשטחים, אני לא חושב שזה בשטחים", אמרתי לה, "את מתבלבלת עם קריית-שמונה". "ניסע לקריית אונו וזהו", ענת קובעת. "אני בטוחה שיש לו חברים הורסים. הוא היה הטייס אני חושבת". "נראה לי שכן", אמרתי לה, "הוא בטח היה הטייס". "נורא", היא אמרה. "נורא", אמרתי. "אז תאספי אותי בשלוש?" "בשלוש", היא אמרה. " מה אתה אומר, ללבוש אביבי?"

"אתם חולים, פשוט חולים", אמר לי בעלי בשלוש, כשהבין ששוב אנחנו נוסעים, ענת ואני, להלוויה של חיילים שאנחנו לא מכירים. "זאת החברה שלנו שחולה", אמרתי לו. "החברה המיליטריסטית המגעילה הזאת, שמדי יום כמעט ממלאת לנו את דפי העיתון בתמונות של גברים חמודים, וגרמה לנו לפטיש הזה".

"חיילים מתים. אני מזכיר לך שאלו חיילים מתים", בעלי מרגיש צורך לציין את העובדה הזאת כאילו שאנחנו לא מודעים לה. "בתמונות הם נראים לגמרי חיים", אני אומר לו. "והחברים שלהם והאחים שלהם בהלוויה", מוסיפה ענת, "הם ממש חיים, והם גם בוכים אתה יודע. מישהו צריך לנחם אותם, לא?".
"זה ציוני מה שאנחנו עושים. אנחנו צריכים לקבל פרס ישראל על זה", אני אומר לבעלי, שהתייאש מאתנו לגמרי. "זה חולני, אבל תעשו מה שאתם רוצים", הוא אומר. "זה מה שאת לובשת?" הוא מעיר לענת שהגיעה לאסוף אותי בשמלה אדומה צמודה עם מחשוף ענק, "זה נראה לך בגד להלוויה תגידי?" "מה, זה משמין אותי?" היא נבהלה, "אתה חושב שזה משמין אותי?"

ברגע שפגשתי את ענת בתיכון, הבנתי שפגשתי נפש תאומה: בלונדינית חטובה, אינטליגנטית, עם עיניים כחולות וקרות כמו יהלום. את השיחה הראשונה בינינו ניהלנו בשבוע הראשון ללימודים, אחרי שהמחנכת העיפה את שנינו משיעור חברה, כדי שנחשוב טוב-טוב על מה שעשינו.

"אני אבנר", אמרתי לה.
"ענת", היא אמרה. "ראית את המגעילה הזאת ויקי, מה זאת השומה המסריחה שיש לה על הפנים?"
"מזעזע", אמרתי. "וסיגלית הזאת, אם היא תעשה ניתוח אף היא תוכל למכור את הבשר שה שלושה חודשים בשוק ועוד יישאר לה לפסח".
"אתה דוחה", ענת חייכה. "איך אמרת לה שהיא גמדה ואף אחד בחיים לא ירצה לגעת בה".
"אני דוחה? את מפלצת", אמרתי לה. "למה אמרת לויקי להסתפר בשומה?".
"סליחה אבל השערות על השומה שלה הסתירו לי את רן".
"את רן הכדורגלן?" אמרתי. "דווקא נחמד".
"כן".
"כן".
"השמנתי?" היא העבירה נושא.
"אכלת מלא קובה בערב מאכלי עדות", אמרתי לה.
"גם אתה תקעת, בא לך להקיא אולי?" היא הציעה, ועיניי נדלקו. מאז לא נפרדנו.

ההלוויה הראשונה שהלכנו אליה ביחד הייתה של גיא היפה מהכיתה שלנו שמת מסרטן הדם. כל החבר'ה שלו מהג'ודו התחבקו ובכו על הקבר, וגם ענת ואני התחבקנו ובכינו איתם כי גיא היה נורא יפה, וגם נתן לנו להעתיק ממנו בפיסיקה. מאוחר יותר, בשיחת טלפון ארוכה אל תוך הלילה, דיברנו על זה שיש בהלוויות המון פוטנציאל, ומתי נתגייס כבר ונכיר הרבה חיילים עם פוטנציאל למות, כי כמה כבר מתים מסרטן בגיל שלנו. לא הרבה.

זה לא שרצינו שימותו, הכי לא רצינו שחיילים שלנו ימותו, אבל אז התחילה מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה ואסון צאלים ואסון המסוקים והפיגועים, והעיתונים התמלאו בעוד ועוד תמונות של גברים צעירים ויפים, וכולם "טובי לב", ו"ספורטאים" ו"אוהבי חיים", כתבו בעיתונים, והחברים שלהם, שראינו אותם גם בטלוויזיה, היו עצובים כל-כך, ובוכים כל-כך, וענת ואני לא יכולנו לתת לכל הצער הזה לחמוק לנו מהידיים.

ענת ואני פוחדים מהמוות, ויש לנו שקי חרדות כדי להוכיח את זה. אולי בגלל זה אנחנו רוצים להגיע לשם ביחד. החלום של ענת ושלי, זה לקבור את בעלה ואת בעלי, ולגמור ביחד בבית זקנים. זה לא יקרה כמובן, הגברים שלנו ימותו הרבה אחרינו, אבל לחלום הרי מותר, ואנחנו עושים כבר את כל הסידורים: דיור מוגן מטופח במרכז תל-אביב, עם אחים בוגרי סיירות, רופאים חתיכים צמודים ודיאטנים. האם נסבול זה את זה גם בעוד ארבעים שנה? בכלל לא בטוח, אבל מה הקשר. כבר עכשיו אני לא ממש סובל אותה, ועדיין ענת היא האדם היחיד שאני יכול להירדם לצדו מלבד בעלי. למרות שהיא נוחרת כמו פרה משוגעת, לידה אני ישן רגוע. "בהמה כמוך לא מחליפים", אמרתי לה, "וחוצמזה, רק עלייך אני יכול לסמוך שתנתקי אותי מהמכשירים אם אני אסבול". "רק תגיד", היא אומרת, "רק תגיד. אני בונה על זה שיבואו דוגמנים להלוויה שלך".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by