בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הכובע שלך הפוך 
 
 
מיכאל רורברגר

רורברגר מתעב את לימפ ביזקיט, אבל אוהב מאוד את החדשים של בלונדי וברודוואי פרוג'קט

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אבא,אתה מעצבן!

תשאלו איך זה שאני כותב על לימפ ביזקיט? אני, שדלוק על רוברט ווייאטים וקראפטוורקים למיניהם (ר' הטור של השבוע שעבר), שאו טו טו עומד לכתוב לכם על דבי הארי והבלונדי שלה (ר' המשך כתבה זו), שמגדל שני דרדקים תאומים (הוא והיא) בני חמש בביתי הצנוע?

ברגע זה הם ממש שונאים אותי, צועקים עלי להוריד את המוסיקה. "אני לא אוהבת כזה אבא מעצבן", אומרת ק. אני מנסה להסביר להם: "בדרך כלל זה האבא שצועק על הילדים להוריד את המוסיקה", אבל הם בשלהם: "אבא מעצבן, אבא מעצבן".

ובכל זאת, הנה אני כאן, די סובל, שומע את הביזקיט החדש הזה בווליומים רצחניים ונכנס להרהור פילוסופי על מהות הרוע וכיעור הנעורים. עכשיו אם בא לכם תתקיפו אותי, אשמח לקרוא את ארבעת התגובות שאתם שולחים לי מדי שבוע. אבל התקליט הזה? - סאקס!.

וכמה שהם צודקים, הקטנים שלי. אבא מעצבן. וגם התקליט הזה מה זה מעצבן, ובא לי להפסיק לשמוע אותו באמצע (אפילו שלקח להם המון זמן לעשות אותו, בגלל גיטריסט שעזב וגרסאות קודמות שנגנזו), אבל אני מכריח את עצמי להמשיך, כי התפקיד מחייב ואולי בכל זאת משהו ישתפר בהמשך.

אז אני שומע את הלימפ ביזקיט הראשון שלי (קדמו לו שלושה אחרים שלא שמעתי) ומה לעשות, עדיין לא מתרשם. ואל תבינו אותי שלא כהלכה - למרות שאני רואה ברוק הכבד (לסוגיו השונים) סגנון נחות משהו, אני מודה ומתוודה שלפעמים, כשזה טוב, אני נהנה. לא סתם נהנה, אלא צורח בהנאה ומנופף את שערות ראשי מצד לצד כאילו הייתי הד באנגר מבטן ומלידה.
 

שי גבסו, יענו

עכשיו ממשיך לשמוע, ודי קרוב לסוף המיוחל אני נתקל בהפתעה. וואו! הביזקיט עושים את "ביהיינד בלו אייז" של ה-Who. אז הם עושים (וכאן המקום להזכיר שלביזקיט יש היסטוריה די מוצלחת של גרסאות כיסוי, למשל הם כיסו את "Faith" של ג'ורג' מייקל, וכבשו את אמריקה). האם זה אומר שעכשיו, עם כל הרטרוספקטיבה הקיומית שלי, אני אוהב אותם? בכלל לא! וכמה שזה דלוח הביצוע הזה שלהם. הם הרסו את המקור. הוסיפו איזה אפקט או שניים, אבל הורידו את הדרייב, לקחו שיר מצויין ועשו ממנו כוכב נולד, שי גבסו, יענו.

רק שכאן לא מדובר בגבסו, אלא בפרד דורסט, הפרונט מן שלהם, שפעם מכר מיליונים ועשה המון רעש עם הלהקה שלו ועם עצמו, כמו מהומות בוודסטוק 1999, או סקס לא בדיוק מוצלח עם בריטני ספירס, ועכשיו הוא שר על כל הצרות שלו וכמה שהוא כואב ובודד. כאילו שאיכפת לנו.
 

הציון:

3/10 (הייתי נותן להם 0, אבל בגלל מה שהם היו פעם מגיע להם מעט יותר ריספקט).
 
 

נוק אאוט למדונה

 
גם לבלונדי יש תקליט חדש. "הקללה של בלונדי", הם קוראים לו. קללה? מה בדיוק הקללה הזו? זה שהם שוב ביחד? זה שהם לא מסוגלים להפרד? הלוואי שהקללה הזו תמשך לנצח. דבי הארי כבר בת 58 ותראו איזה כח יש לה, איזו סקסיות, איזו חיות. מכניסה למדונה את הנוק אאוט (ואל תשכחו שמדונה לקחה אצלה שיעורי זימרה).

היא וכריס סטיין, שהיה וחלה והחלים וחזר. שלושים שנה אחרי האלבום הראשון שלהם, ארבע שנים אחרי הקאמבק הקודם עם "מריה" המצויין. האנרגיות שהיו קיימות אז קיימות גם היום, כאילו ועברו רק כמה שעות מאז הימים העליזים של ה"CBGB". כאילו "פאראלל ליינס" (האלבום) נכתב רק אתמול. וכמה מוזר לחשוב שהיום, כשכל כך הרבה להקות מנסות להיות גל חדש כמו שבלונדי היו בזמנם (ר' הראפצ'ר או היה יה יה'ז), בלונדי נשמעת בדיוק כמו בלונדי. הללויה.

הם אפילו מנסים לחדש קצת, מוסיפים מוטיבים ג'אזיים, ראפ, דאב, רגאיי, פולק, זזים בקלות מסגנון לסגנון, משכללים מהלכים. זה לא אומר שצריך לחפש כאן משהו אחר או חדש במיוחד שלא עשו אף פעם קודם, אבל החדש של בלונדי משתלב מצויין בגל הרוק הנוכחי, וזה מה שעושה אותם ליותר טריים מהרבה להקות טריות של היום. לכל מי שאהבו אותם פעם, לכל מי שמעוניינים להכיר אותם עכשיו. יופי של תקליט.
 

הציון:

8/10 (כי בכל זאת, התקליטים של פעם הם היסטוריה והנוכחי רק פוסט היסטוריה).
 

אמנות ברצינות

אחרון חביב להפעם - ברודוואי פרוג'קט. כשמדובר בפרוייקטים, אני כבר מתחיל להתרגש (ר' גוטאן פרוג'קט למשל). פרוייקט זה תמיד משהו רציני, והפרוייקט הזה של דן ברידג', האיש עם תסמונת העייפות הכרונית שמאחורי השם, משלב רצינות באמנות, ולמרות שמדובר בסך בכל באיזו חצי שעה של מוסיקה, התוצאה בסופו של דיסק היא קתרזיס, תחושה של הנאה, לאו דווקא קלה, אלא כזו שמותירה אותך פעור פה מעצם החוויה.

"קומפשן" היה הפרוייקט הראשון של ברידג', הופיע לפני כשנתיים וכבר אז, זכה לשפע של תגובות חיוביות (לצערי לא יצא לי לשמוע אותו). המבקרים השוו אז לטום וייטס, פינק פלויד, פורטיסהד, אריק סאטי, בריאן אינו, מאסיב אטאק, דיוויד הולמס, בארי אדמסון והרבה אחרים.

בחדש שלו, "The Vessel", הולך ברידג' במקום תקליט שרובו אינסטרומנטלי, על תקליט של שירים , ומצרף לעסק את ריצ'ארד פאלמר כזמר. לפאלמר יש קול מוזר, מאוד מוזר, כמעט נשי, משהו אנדרוגני שעושה צמרמורות. הוא מזכיר מרחוק את הוראס אנדי (שהופיע עם מאסיב אטאק) ועוד יותר מרחוק את רוברט ווייאט.

מי שרוצה, יכול לשדך את ברודוואי פרוג'קט לטריפ הופ הבריסטולי, אני מוצא קשרים חזקים (סגנוניים בעיקר) לגאווין בראיירס, מלחין עכשווי שעבד במחיצתו של בריאן אינו (כדאי לחפש באוזן השלישית או להזמין באינטרנט), ולמאט אליוט, עליו השתפכתי בהזדמנות קודמת.
 

טעמה של הגויאבה

ברודוואי פרוג'קט הם קולאג' של סאונד עכשווי מרתק, קטעים אפיים, פסקולים ומלודיות אפלות וסמיכות, לפעמים מפחידות לפעמים משמחות, מין פולק מודרני, פסיכדלי, חילוני-דתי, של עצבות קיומית מהולה בנסיון חיים, משולב בסרטי ריגול ופשע. נשמעתי מבולבל נכון? נסו לתאר למישהו טעמה של גויאבה (ואני לא משווה את הפרוייקט הזה לגויאבה). קשה, נכון? אז רוצו לשמוע את התקליט, אחר כך תגידו לי תודה.
 

הציון:

9/10 (בגלל שיש באמצע איזה קטע אחד או שניים שמובילים לסטיה מחשבתית).
____________________________________________
Limp Bizkit: Results May Vary, (הליקון/Interscope)
Blondie: Curse of Blondie, (אן.אם.סי/Epic)
Broadway Project: The Vessel, (הליקון/ Memphis Industries)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by