בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הגל הקל 
 
 
ערן דינר

ערן דינר עם שני מוצרים חדשים לחובבי אמצע הדרך: אפרים שמיר מתקאמבק בכבוד, ואילו הדבר הכי טוב אצל גלי עטרי הוא השיר של קלפטר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאז כשלון אלבומו האחרון "סוף סוף גשם", אפרים שמיר היה משול לגולה סיבירי ככל שהדבר עניין את חברות התקליטים הישראליות. עכשיו הוא מגיש סוף סוף אלבום מקורי חדש. בעצם לא כל כך חדש, החומרים האלו מתבשלים כבר כמה שנים ורק עכשיו מצאו את דרכם לפלסטיק.

אפשר בהחלט להכניס פה את השבלונה השגרתית של הרטינות כנגד חברות התקליטים שנסחפו בעיניים קרועות אחרי טרנדים עכשוויים והזניחו את הסוסים הוותיקים של הרוק הישראלי, וזה יהיה נכון ושטחי באותה מידה. שמיר אולי הוכיח בעבר יכולת לא מבוטלת לכתיבת להיטים, אבל בשנים האחרונות הגיח רק באיחודים של "כוורת" או באולפן של גידי גוב. לא משנה במי האשם, נדמה שההמתנה הארוכה דווקא היטיבה עם "ים הבטון", שיוצא בעיתוי טוב מבחינת שמיר - זמן קצר אחרי שהפיק אלבום בכורה לדורבנים, וכשבגבו רוחות השיבה אל הרוק ורצף ההתקמבקויות המוצלחות של השנה שעברה.

מה שבכל זאת מבדיל את "ים הבטון" מהרבה תקליטים של אמנים ותיקים מהשנים האחרונות הוא הוויתור המוחלט על כל נסיון לשחק אותה במגרש של הפופ הישראלי. בגיל חמישים פלוס, אחרי הרבה יותר מדי שנים אבודות וכשהחלומות על כוכבות הרחק מאחוריו, שמיר מגיש אלבום רוק מסורתי שהוקלט ברובו בתוך לילה אחד בלבד, עם להקה קטנה ומהודקת וסאונד בסיסי במופגן. דווקא כך, ואולי לא דווקא, הוא עובר הכי טבעי, הכי משוחרר והכי נכון.

שלא כמו בצילום העטיפה המשועשע, אפרים שמיר כנראה כבר לא ישקיף על התנועה ממרומי הפוסטר הענק שמעל מחלף ההלכה. אבל שנות הדשדוש הארוכות לא מסמסו את יכולתו ככותב רגיש ומעניין. עשרת השירים (ושלושה בונוסים, סתמיים למדי) שבאלבום מציגים חתך מוכר של גבריות ישראלית - קצת מחאה ("יפי הנפש"), קורטוב חרמנות ("השכנה הקטנה"), חופן דיפרסיה פיננסית ("תלוש משכורת") וגם קפיצה קטנה לטריטוריה מוכרת, בחידוש מוצלח ל"יעל ואני" הוותיק.

לא, זה לא תקליט חייו של שמיר. בוודאי שאין בו את השלמות והגיוון של "אפרים ואסתר שמיר" או התעוזה של "חמסין", וקשה להאמין שיהיה לו אורך חיים דומה לשלהם. אפשר, אם תרצו, לראות בו טבילה מהוססת במים אחרי הרבה יותר מדי שנים יבשות, ומותר בהחלט לקוות שהאלבום הבא מכיוונו יגיע הרבה יותר מהר.
 

***

האלבום החדש של גלי עטרי מכיל את כל המרכיבים שעושים אלבום פופ טוב של אמצע הדרך, ובכל זאת נראה שאפילו לגלי עטרי עצמה כבר היו תקליטים טובים יותר.

האוסף המצליח "השירים שיביאו לכם אהבה" הביא לגלי עטרי עדנה מחודשת וקהל חדש. אחרי שנים של דשדוש, המכירות הנאות שלו וסיבוב ההופעות הממושך שבעקבותיו השיבו לה את המקום המגיע לה במרכז תמונת הפופ הישראלי.

לכן, ברור מדוע האלבום החדש, הראשון מזה חמש שנים, מבשר על המשכיות יותר מאשר על שינוי. "חבק אותי לאט" נועד לרכב על ההצלחה המחודשת שהביא האוסף והוא נשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שישמע אלבום חדש של גלי עטרי: פופ מודרני, מלודי, נקי ומשויף היטב, משופע בשמות זוהרים, מתוכנת לפלייליסט, מגוון במידה אבל נזהר לא לצאת מהקווים, ובסופו של דבר עובר ליד האוזן בלי להותיר רישום מיוחד, לא ממש מרגש ולא באמת מעניין.

בהתאם למעמדה המוכח כדיוות פופ מקומית, רשימת המתייצבים לכתוב שירים לאלבום חדש של גלי עטרי היא מהמוצדקות. רובם שותפים ותיקים כמאיר גולדברג, שלמה ארצי, יצחק קלפטר, קורין אלאל וקובי אוז שנוכחים כאן כמובן. הפעם מצטרפים אליהם גם יוסי פרץ, לאה שבת, ישי אמיר וגם איילה אשרוב (מחברת המגה להיט "לאורך הים" של עפרה חזה).

גלי עטרי עצמה הלחינה שני שירים ("מקום של אהבה" למילים של אסתר שמיר ו"גרגר אחד יכול" של עומר שליט ז"ל – במקור מתוך פרוייקט שירי הנופלים של גל"צ). מכולם, קלפטר הוא היחיד שלא נכנע לשטאנץ והשחיל שיר ראוי באמת ("מה שאת אוהבת"). הלב נחמץ ממש לראות אותו מפציע שוב ושוב רק כסיידקיק, אצל אמנים אחרים. קלפטר, תחזור! אם אפרים שמיר יכול, אז גם אתה.
_________________________________________
אפרים שמיר: ים הבטון, (עננה)
גלי עטרי: חבק אותי לאט, (אן.אם.סי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by