בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אינתא עומרי 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל יכולה לישון בשקט כשבחוץ מסתובבים אנשים עם כישרון כמו לנסז וסגול 59

 
 
 
 
 
 
 
 
 

סגול 59: שני הצדדים של סגול 59

יש משהו כובש באופן שבו מכיר סגול 59 במגבלותיו. כובש, אך גם מועיל, מפני שהכרה שכזאת, שמקורה בצניעות - כפי שהיטיבו להדגים זאת אמנים כמו לארי בירד בכדורסל או בריאן רובסון בכדורגל - משחררת את האדם להתפנות ולשכלל את יתרונותיו הטבעיים. במקרה של בירד זאת היתה ראיית משחק יחידה בדורה; אצל רובסון, כושר מנהיגות וארגון; ואצל הסגול - הקיבוצניק שהפך לקופירייטר שהפך לירושלמי – זה פשוט הכישרון יוצא הדופן הזה לעשות את הדברים נכון, כמו שצריך ובלי לקפוץ מעל הפופיק.

באלבום השלישי שלו, "שני הצדדים של סגול 59" ממשיך הראפר מהבירה לעשות את מה שהראה שהוא טוב בו בשני הריליסים הראשונים, "התקופה הכחולה" ו"איפה טעינו", שהציגו בעיקר את הכישרון שלו ללהטוטים מילוליים כובשים. על הצד המוסיקלי מופקד הפעם די.ג'יי קארס, שצובע את החללים שמסביב למילים בעבודת הפקה עדינה ולא פולשנית, המשאירה את הראפינג המרושל, החינני ושימו לב - האמיתי של סגול, במרכז הבמה, כמתבקש.

כפי שמרמז שמו, מחולק האלבום לשני חלקים. הראשון הוא הקל והמשועשע יותר, וגם הטוב והזורם יותר; השני פוליטי, אישי ונוקב, אבל לא תמיד נותן את העבודה. בשירים מצד א', כמו "יום יפה", "היפ הופ, מודל 87'" (קינת געגועים כובשת לאולד-סקול) או הסינגל המעולה "מה אני צריך לעשות?", סגול ממצה את הכישורים שלו בצורה הטובה ביותר, והכל עובד אחסן. אחרי "שיר אהבה" היפה והרומנטי מורגשת נפילה, עד לדבוקת הסיום הטובה עם "רק חול" לצידו של הראפר הירושלמי כושי כלב קט, "ציידי הצבעים" הביפהארטי למהדרין ו"ביג בן" המרגש, לזכרו של בן בלוטשטיין, די-ג'יי שעבד לצידו של סגול ונהרג בפיגוע בהר-הצופים בשנה שעברה. שווה גם שווה.
 

לנסז: ID

אלבום הבכורה של ג'ואן ספדי תחת השם לנסז, שיצא בשנה שעברה בפאקט, היה מהיפים שיצאו בארץ בשנים האחרונות. "Shortcuts", שהושר כולו באנגלית, התפוצץ מאינטימיות דחוסה, לא נפל לקלישאות והיה כנראה הדבר הכי קרוב שנעשה פה לניק דרייק.

באלבומו החדש, "ID", חוזר ספדי - ערבי מנצרת שחי ויוצר בבאר-שבע – לשפת האם שלו, ומותח עוד יותר את מנעד ההשפעות שמחלחלות אל תוך השירים, מוולווט אנדרגראונד וניקו (לרגעים הקול שלו מאוד מזכיר אותה) ועד טים באקלי והבטא באנד.

התוצאה, למרבה השמחה, היא לא פחות מפלאית. לא פחות! העובדה שספדי שולט במידה זהה בשתי שפות מוסיקליות, ערבית ומערבית, מאפשרות לו לבנות קווים מלודיים שהאוזן המערבית לא מתקשה עיתם, ובד בבד לארוג סביבם רמיזות למורשת מוסיקלית אחרת, רחוקה יותר עבור רובנו, שבאופן שהוא כל כך רחוק מהשימוש הדורסני והמאולץ שאפשר למצוא אצל כל כך הרבה מוסיקאים פסאודו-הרפתקניים שמגלים את האוריינט.

אבל מעבר לכל ענייני החיבוריות של מזרח ומערב, "ID" הוא קודם כל מצבור של שירים יפים עד יפהפיים. ספדי יודע להלחין מנגינות, לשיר ולכתוב כמו שצריך כדי לגעת, וההפקה היפהפיה והצבעונית של דוד פרץ סוגרת פינות לאלבום מרומם רוח.

ב"מוסיקה" שסוגר את התקליט הוא שר (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית): "מוסיקה כל הלילה / אני עוצם את עיניי / מכבה את הטלוויזיה / מדמיין שאני במקום אחר…", ובעצם אומר כל מה שצריך להגיד על "ID". מבחינתי, חובה. וזה עוד בלי להגיד אף מילה על העטיפה, ששווה לבדה חמישים שקל.
______________________________________
סגול 59: שני הצדדים של סגול 59, (אודיו-קולאג')
לנסז: ID, (אודיו-קולאג')
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by